שנה אחרי שנהרג: הוריו של ברק חורי ז"ל מדברים על הטרגדיה - BShokor

הבלוג של שוקור בדארנה

مدونة شكر بدارنة

יום רביעי | 19/06/2024 |
شكر في درنة
שוקור בדארנה
Home » מאמרים » שנה אחרי שנהרג: הוריו של ברק חורי ז"ל מדברים על הטרגדיה

שנה אחרי שנהרג: הוריו של ברק חורי ז"ל מדברים על הטרגדיה



בערב יום הכיפורים, בדיוק לפני שנה, יצא ברק חורי בן ה-12 מביתו שברמת גן ורכב על אופניו לכיוון פתח תקווה, כדי לבקר את חברו הטוב שמתגורר בעיר. הוא החליט שרגע לפני שיחגוג את בר המצווה, הוא חייב לצאת לחוויה הזו. להיות עצמאי, ליהנות מהדרך ולשמח את חברו. רכיבה שממנה הוא לא חזר ונצרבה בדם ובכאב. 

ברק חורי ז"ל – סיקור נרחב ב-N12:

"הוא אמר לי: 'אימא, אל תדאגי – אני יודע את הדרך'"

שנה לאחר הטרגדיה מדברת צופית, אימו של ברק, בקול שבור על החלל הריק שנפער בליבה מאז נפטר בנה מפצעיו. "אני לא רציתי בכלל שהוא ייסע", היא אומרת. "יום לפני כן אמרתי לו: 'ברק, אל תיסע'. והוא אמר לי: 'אימא, כל הקורונה לא הלכנו לחברים, עכשיו סוף-סוף אנחנו נפגשים בחוץ. אל תדאגי, אני יודע את הדרך'. אמרתי לו: 'רגע, בוא נעשה חזרה על המסלול – נראה שאתה יודע'. ועשינו חזרה על הדרך", היא נזכרת. "הוא היה נחוש, אתה לא יכול להתנגד. הוא מחליט והוא עושה. בסוף כמה אתה יכול להחזיק ילד קרוב אליך?"


הרובוט של ברק חורי ז"ל

"היה נחוש – מחליט ועושה". ברק חורי ז"ל והרובוט שלו

הנחישות שאותה מזכירה צופית הייתה נר לרגליו של ברק, שכבר בגילו הצעיר לא ויתר על מה שחשוב לו. עוד לפני שיצא לרכיבה הזו הוא תכנן אותה לפרטי פרטים. הנער הצעיר הכין מפה, שינן במשך ימים את מסלול הרכיבה עד לביתו של החבר, ארז תיק ובו שם מים, אוכל, את הטלפון הנייד שלו ואפילו ציוד חירום למקרה שיהיה לו פנצ'ר במהלך הרכיבה. 

הוריו של ברק חורי ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)

ממשיכים להנציח את בנם האהוב. הוריו של ברק חורי ז"ל | צילום:
באדיבות המשפחה


כשברק נהרג, אימו כבר ציפתה לילד נוסף והייתה בהיריון מתקדם. בזמן שחלף בינתיים – העצב אומנם לא הרפה והכאב לא הפסיק. אך צופית הביאה חיים חדשים לעולם בצל האובדן – צור הקטן נולד. כעת, כשצור כבר כמעט בן חצי שנה – משפחת חורי חזרה לטייל בפארק הלאומי, המקום שברק אהב כל כך והפיח בו משמעות בצלילים שניגן. "בהתחלה היה לי מאוד קשה להגיע לפארק. אחרי הלידה אמרתי לעצמי: 'אני לא אלך בחורשה כי כאן עשיתי איתו את זה, ואני לא אלך לשם, כי שם הוא היה מנגן'", משתפת צופית. "נמנעתי ממש מלהגיע – ואז אמרתי: 'טוב, זהו, אי אפשר להימנע מהחיים. צריך להסתכל לפחד בעיניים'".

"ברגע שהוא צוחק אלייך – אתה חייב לצחוק אליו בחזרה"

"זה אחרת, זה מרכך את המכה", אומרת צופית על בנה הרך שנולד ומנסה לשדר אופטימיות. "אז אם קשה לי – אני מסתכלת עליו, ולפעמים כשאני בוכה הוא צוחק מזה. ברגע שהוא צוחק אליך, אתה חייב לצחוק אליו בחזרה".

מה את עושה כדי להתמודד עם הכאב כשהקושי מציף אותך?

"אם קשה, אני פשוט משתדלת שלא לחשוב על זה ומסתכלת על צור. זה הופך את הכאב ליותר אפשרי. צור גורם לנו לחייך, הוא מכריח אותנו לחייך, ומבחינתי הוא מרפא לנו את הלב".

ברק חורי ז"ל עם אחיו רועי וענבר

ילד הסנדוויץ' בין רועי לענבר. ברק חורי ז"ל

את הרגעים שקדמו לבשורת איוב על פטירתו של ברק בטרם עת המשפחה לא תשכח. זה קרה בגשר המחבר בין בני ברק לגבעת שמואל. ערן אזולאי, שנהג במהירות שלא אופיינית ליום הכיפורים אחרי ששתה אלכוהול, פגע בבן ה-12 שפונה במצב אנוש לבית החולים, ושם הוא מת מפצעיו.

מתי הבנת שמשהו קרה?

"אני זוכרת שאימא של החבר שברק היה צריך לנסוע אליו שולחת לי הודעה: 'איפה ברק? אנחנו מחכים לו'. אמרתי לעצמי: 'לא הגיוני, עברו שעתיים'. התחלתי להתקשר והוא לא ענה, לאט-לאט הבנתי שמשהו קרה. אמרתי לעצמי: 'אולי הוא שם את הטלפון על מצב שקט. התקשרתי והתקשרתי דרך הוואטסאפ והוא לא עונה. לאט-לאט הבנתי שמשהו קרה".

"פתאום דופקים לי שוטרים בדלת. אחד מהם מראה לי תמונה של אופניים מרוסקים, אומר לי – 'הייתה תאונה, נוסעים לבילינסון'"

צופית חורי, אימו של ברק ז"ל

"התקשרתי למשטרה ואמרתי להם: 'שמעו, הילד יצא ולא מוצאים אותו'", מתארת צופית את הרגעים המטלטלים שבהם הלב שלה פעם בעוצמה. "אמרו לי: 'מה הטלפון שלו? שנאכן את המכשיר'. עוברות 20 דקות והמשטרה לא חוזרת, אז השארתי עוד הודעה והתקשרתי שוב – ושום דבר".

"פתאום דופקים לי שוטרים בדלת, והם מחייכים", משחזרת צופית את הדפיקה שבישרה לה שברק בסכנת חיים. "אני אומרת לעצמי, 'מחייכים זה טוב. אז בסדר, לא קרה שום דבר נורא'. ואז אחד מהם בא אליי, מראה לי תמונה של אופניים מרוסקים ושואל אותי: 'אלה האופניים של הבן שלך?' אז אני אומרת לו 'כן', והוא ישר אומר לי, 'הייתה תאונה, תתלבשי, נוסעים לבילינסון'. כולי התחלתי לרעוד".

צופית אימו של ברק חורי ז"ל

הייתה בהיריון מתקדם בזמן התאונה. צופית, אימו של ברק ז"ל

איציק, אביו של ברק, בדיוק שב מהתפילה בבית הכנסת – וקיבל טלפון מצופית. "שנינו היינו בסערת רגשות ומאז אותו רגע החיים השתנו ממש", הוא משתף. "שאלנו את השוטרים בניידת: 'מה קרה? מה קרה?' והם לא אמרו כלום. זאת נסיעת אימים. 'חדר ניתוח, טראומה', הם אומרים, ואתה חושב לעצמך שהבן שבר יד או רגל, אתה לא חושב שמשהו כזה גדול".

קחו אותי למה שהתרחש באותם רגעים בבית החולים.

צופית: "להקה של רופאים נכנסה לחדר, ואני אמרתי לאיציק שככל שנכנסים יותר רופאים, הבעיה יותר גדולה. זמן קצר לאחר מכן עדכן הצוות הרפואי שברק לא שרד. זאת הייתה תאונה מחרידה, הפציעה שלו הייתה נוראה. בערך מגיל 12 אני צמה ויש לי הרבה קונפליקטים עם אלוהים עכשיו".

"אנחנו ביום כיפור צמנו, וכשזה קרה איציק היה בבית הכנסת", מוסיפה האם. "הוא הלך עם ברק לשם בבוקר, הם עשו יחד התרת נדרים. ובזמן שאיציק עם הספר מתפלל לאלוהים – זה קרה. אז איפה אלוהים? איפה אלוהים פה? יש לי הרבה שאלות".

אחרי התאונה הקטלנית התבררו הפרטים המקוממים. לנהג הדורס ערן אזולאי היו הרשעות קודמות על נהיגה בשכרות ולא פחות מ-41 עבירות תנועה. בנובמבר שעבר הוגש נגדו כתב אישום חמור על המתה בקלות דעת ונהיגה תחת השפעת אלכוהול. 

במעמד הגשת כתב האישום החמור נגד אזולאי ציין עו"ד מיכאל כהן מפרקליטות מחוז תל אביב כי בשל כניסתו של יום הכיפורים, תנועת כלי הרכב בכביש הייתה מועטה ואיטית. חורי בן ה-12 רכב על אופניו בנתיב נסיעתו של אזולאי ולפניו בכביש. חורי עצר את רכיבתו ושאל עוברת אורח באשר לכיוון נסיעתו. אזולאי הגיע אל מקום העצירה במהירות ופגע בו בעוצמה, בחזית הרכב.

במקביל להגשת כתב האישום הוגשה בקשה להארכת תנאים מגבילים, שבמסגרתה התבקש בית המשפט להורות על פסילת רישיון הנהיגה של אזולאי, על הארכת מעצר הבית, על הפקדת ערבויות ועוד. בבקשה ציין עו"ד כהן: "מעשיו של המשיב מלמדים על המסוכנות הרבה הטמונה בו. המשיב פעל בפזיזות ובשוויון נפש לשלומם של מכלל משתמשי הדרך, עת נהג בכלי רכב, בערב יום כיפור כשהוא נתון תחת השפעת משקאות אלכוהוליים ובמהירות שאינה הולמת את תנאי הדרך ביום הכיפורים".

אתם עוקבים אחרי המשפט של הנהג הדורס?

איציק: "אנחנו רוצים לדעת מה קורה שם, מה שקרה שם בתאונה מאוד רלוונטי. אנחנו רוצים לדעת איך הבן שלנו נהרג, למה זה קרה? אלה דברים שיושבים במוח ואנחנו רוצים לפתור אותם. ואתה גם רוצה שהנושא הזה יטופל, שהנושא ייחקר ושהנהג הדורס יעמוד למשפט כמו שצריך".

צופית: "רצינו שימצו איתו את הדין עד הסוף. אחרי שאתה קצת שוקע, הפוקוס עובר לזה. אתה רוצה שהבן אדם הזה יישלם על זה שהוא הפך לנו את העולם. מרגישים שבישראל אין ענישה מספקת לנהגים שיכורים – פה נותנים לך התראות ושולחים אותך לקורס, אין ענישה מרתיעה. אם הייתה ענישה כמה שצריך, אנשים היו מפחדים, רועדים לפני שהם עולים על הרכב".

ערן אזולאי, חשוד בדריסה של ברק חורי

"רצינו שימצו איתו את הדין עד הסוף". ערן אזולאי, החשוד בדריסה

החזרה לגשר מציפה שוב את הכאב

מאז התאונה הקשה כל מעבר מתחת לגשר הפך לאירוע טעון עבורם ההורים הכאובים. "בפעם הראשונה זה מאוד קשה, גם בשנייה. בכל פעם שאני עובר שם – הלב שלי דופק. החוויה הזאת צרובה לך במוח ואתה לא יכול להבריא מדבר כזה", מספר איציק. "כשאתה עובר שם בכביש, אתה מתחיל לצלול במחשבות על התאונה ועל אותו ערב. זה היה אירוע מפתיע, ובחלומות הכי גרועים, אתה לא חושב על זה".

כשהשיר Viva La Vida של להקת קולדפליי מתנגן ברדיו, צופית לא מסוגלת לשמוע אותו ומעבירה תחנה. "ברק אהב מאוד את השיר של קולדפליי. בכל פעם שאני שומעת אותו ברדיו אני מעבירה. זה קשה מאוד. ברק נגע בהרבה תחומים, וזה הופך את זה לקשה", היא מציינת בגרון חנוק. "אתה כאילו הולך על קצה התהום, לפעמים אתה נופל ולפעמים לא. אני מרגישה שאם אני אשקע במחשבות – אני איכנס לעצב גדול".

"אתה רואה את התשוקה וההתלהבות שלו – אי אפשר להגיד לו לא"

ברק, ילד הסנדוויץ' בין רועי לענבר, היה תלמיד מצטיין. אבל גם אחרי שעות הלימודים, הוא לא נח לרגע והיה לו עולם מלא ועשיר. הוא שחה בנבחרת השחייה, ניגן ושר בלהקה, צייר על קנבס ובנה מסביב לשעון פרויקטים ברובוטיקה. מספיק להתבונן בקירות הבית כדי להבין עד כמה מיוחד הוא היה. תמונות הענק שהוא צייר, הנגרייה שהקים במו ידיו במרפסת המשפחתית והבייבי שלו – 'הרובוט' (מעין רכב אוטונומי שנכנס אל הלהבות, מכבה שרפות, מסייע לכוחות הכיבוי ועוזר לחלץ לכודים) שהוא פיתוח פרי דמיונו – כולם מראים עד כמה בער בו ליצור ולהיות הגרסה הטוב ביותר של עצמו. 

הפתיעה אתכם ההתלהבות שלו מהרובוט? הרצון העז שלו לעסוק באלקטרוניקה וליצור?

איציק: "אמרתי לו: 'ברק, איך? צריך להבין באלקטרוניקה, ברמה של מהנדס'. הוא אמר: 'יש לי תוכנית, אני יודע מה צריך לעשות'. ברק לא נרתע, הוא המשיך ובמידה רבה הצליח. אז הוא לא הספיק להשלים את זה, אבל כל זה ביטוי למיקוד במטרה, לעקשנות וליצירתיות. לא היה אפשר להגיד לו 'לא' – אתה רואה את התשוקה שלו, את ההתלהבות".

הרובוט של ברק חורי ז"ל

"בהתחלה היה לי מאוד קשה להגיע לפארק". ברק חורי ז"ל

העשייה של ברק לא נשענה על עשר אצבעותיו בלבד: עם הניצוץ בעיניו הוא הצליח למשוך אליו אחרים. "ברק סחף אחריו הרבה מאוד אנשים בכל העשייה שלו", אומרת צופית. "עשינו האקתון בשיתוף חברת רפאל – הילדים יצרו רובוטים בהשארתו של ברק ולזכרו, והשקנו את ההאקתון השנתי של עיריית רמת גן שיכלול משתתפים מבתי הספר בעיר ופרויקט מיוחד של בורסת החדשנות שכולו יהיה ברוחו של ברק וייקרא על שמו".

מנציחים את ברק – שנותן השראה ליצור ולהעז

"מדובר בתחרות של חדשנות, בדרך כלל בהקשרים של סביבה, חברה וקיימות", מוסיף איציק. "במהלך השנה הזאת למדנו שילדים מכל הארץ קיבלו השראה מברק ליצור ולהעז. נער בשם רן אשר מבית הספר 'אוהל שם' ברמת גן ממש לקח את הרובוט של ברק, בנה אותו מאל"ף ועד תי"ו – והוא אפילו זכה איתו בתחרות רובוטיקה ארצית".

גם סטודנטים ששמעו על הסיפור של ברק החליטו להנציח אותו בעבודת הגמר שלהם. "הסטודנטים באוניברסיטת אריאל החליטו לעשות את פרויקט גמר שלהם ברוחו של ברק. אנשים יצרו ועשו לפי החזון של ברק, וזה מחמם לנו את הלב", משתפת צופית בחיוך.

החדר של ברק הפך לחדר של צור הקטן

צופית מובילה אותנו לחדר שהיה של ברק ז"ל והיום שינה צורה והפך לחדר של צור. "היה לי מאוד קשה, אפילו לעבור פה", היא משתפת. "הייתי צריכה לסגור את הדלת ואז לעבור, הכול היה פה על השולחן, האוזניות היו על השולחן, הוא פשוט השאיר הכול. שלא נדבר על הארון, נמצאים כאן המצעים של הבית, אז הייתי צריכה להיעזר באנשים. לא יכולתי להוציא מכאן דברים".

ברק חורי ז"ל

"המוזיקה מאוד מחברת אותנו לברק"

ככל שהתקדם הריונה של צופית, היה ברור שהוא שונה מההריונות הקודמים. בני המשפחה ניסו לייצב את הקרקע שנשמטה אחרי האסון, אך בה בעת היו עבורה עוגן במצב הקשה והבינו שבעוד זמן קצר יצטרפו לבית חיים חדשים.

מה עבר עליכם כשהתחלתם להוציא את החפצים של ברק מהחדר?

צופית: "זה היה קשה מאוד, זה סוג של פרידה של ברק מהחדר. היה ברור שצור יהיה פה, אבל אי אפשר היה שזה יהיה כמו שהיה. כשהגיע הנגר שהוציא את המיטה של ברק מהחדר, זה היה לחוות את המוות של ברק עוד פעם. גם להוציא את הבגדים שלו היה קשה מאוד".

"זה היה עוד פעם להיפרד מברק", מכריזה האם בעודה מתבוננת על החדר משני צידיו. "ברגע שעשינו את זה – משהו השתחרר מהקושי. זה עזר לתהליך של האפשרות להיכנס לחדר ולשהות פה יותר מדקה. סיידנו קצת ושינינו, וברגע שבנינו את המיטה של צור – החדר קיבל חיים".

הוריו של ברק חורי ז"ל עם הרובוט שבנה (צילום: N12)

"הבייבי שלו". הרובוט שבנה ברק חורי ז"ל | צילום:
N12


צור הקטן נכנס לחדר של ברק שלושה חודשים אחרי הלידה. אומנם החדר השתנה, אך נשארו בו עדיין כלי העבודה שבעבר שימשו את ברק במהלך עבודות היצירה והרובוטיקה. "עד עכשיו זה היה זה היה: 'צריך מברג? יש לברק, חסר לנו פטיש? לברק יש. זה אצל ברק בחדר'", אומרת צופית. "לאט-לאט זה הופך ל'זה בחדר של צור-ברק'. אני מניחה שלאט-לאט זה יהפוך להיות החדר של צור".

"I Feel the Freedom, there are No Rules"

בשנה שחלפה מאז מותו של ברק חורי ז"ל הוריו מנציחים אותו בכל דרך ובכל הזדמנות, אבל במופע המוזיקלי לזכרו שהפיקו בית הספר למוזיקה "רוקט סטודיו" ועיריית רמת גן בתחילת החודש בתיאטרון היהלום בעיר, מי שעשו מחווה לזכרו היו הפעם החברים שאיתם ניגן בלהקה. לקראת האירוע הרגישו צופית ואיציק פרפרים בבטן והתרגשו כשקרב הזמן שנקבע לביצוע הראשון של השיר שברק היה שותף לכתיבתו.

"המוזיקה הזאת מאוד מחברת אותנו לברק", אומר איציק. "אנחנו זוכרים את הישיבה שלו על הפסנתר, המוזיקה זה ברק. רגעים לפני שהם שומעים לראשונה את השיר המרגש, צופית זעה על הכיסא בהתרגשות ומספרת: "אני מניחה שזה לא יהיה רגע קל, אני יכולה לדמיין אותם עושים את סיעור המוחות על השיר. הייתי יושבת באימונים ובחזרות מחוץ לחדר והייתי רואה את הבלגן שהם עושים למורה למוזיקה".

ואז הגיע הרגע המרגש – זה שהם חיכו לו בכיליון עיניים אך גם חששו ממנו. מנחה הערב טל מוסרי ניגש לקדמת הבמה ומכריז: "אנחנו נרגשים מאוד להציג לכם שיר מקורי שברק היה חלק בכתיבתו, Queen of the Snow. יש בשיר משפט אחד שברק כתב: I Feel the Freedom, there are No Rules, וזה בדיוק מה שברק היה – ילד שכל כך אהב ליצור ולהמציא ללא גבולות!"

"אפילו כשצייר ציור גדול שהיו בו גם הרים מושלגים וגם עצי דקל של חוף טרופי", ממשיך מוסרי, "אמרו לו הוריו: 'ברק, משהו בציור לא הגיוני – אין מקום כזה שיש בו גם הרים מושלגים וגם עצי דקל'. אז הוא ענה: 'אצלי בראש הכול אפשרי!'" הוא אומר ומרגש את הקהל. חברי הלהקה עלו לבמה לקול מחיאות כפיים סוערות, הביטו בעיניים של צופית ואיציק שישבו בשורה הראשונה. המנגינה התחילה להתנגן ומיד גם הדמעות החלו לזלוג מעיניהם. דמעות של כאב על הילד שאיננו יושב לידם – אך תמיד יישאר בליבם. דמעות של התרגשות על המחווה שמסמלת מיהו ברק – ילד של עשייה ואהבה.


Source link

פוסטים קשורים

BShokor.Net

[tell-a-friend id="1" title="לחץ כאן להמליץ לחבר"]