אמירתו של יו"ר בל"ד ח"כ סאמי אבו שחאדה השבוע בראיון רדיו כי הוא תומך בביטול חוק השבות, דגל ישראל ו"התקווה" עוררה זעם רב. היא שבה והציפה את הקלות הבלתי נסבלת של ההשלמה עם כך שבכנסת ישראל מכהנים ח"כים המבקשים לבטל את סמלי המדינה.
שהרי הדרישה לביטול חוק השבות אינה דומה לביטול עוד חוק או חוק יסוד. זוהי בקשה לבטל את הדנ"א של מדינת ישראל. את החוק המקודש ההופך את הציונות מאגדה למציאות. אפילו אהרן ברק, בפסק דין קעדאן הבעייתי, מייחד את החוק האחד והיחיד הזה ומקנה לו מעמד כמפתח הלגיטימי הבלעדי לסימון מהותה הייחודית של ישראל, ובכך הופך אותו לקונצנזוס של השמאל והימין, למדורת השבט של כל מי שרואה עצמו כחלק מהעם היושב בציון.
עם זאת, גם התגובה המזועזעת של חלק מהאישים בימין אינה חפה מסימני שאלה. האם עד לראיון האחרון נחשד אבו שחאדה כי שקל בסתר לצרף את בל"ד לקונגרס הציוני?
בעידן הטוויטר, דברי שחאדה משגרים ברפלקס פבלובי את גדודי הדון קישוטים להסתער בחרבות שלופות על היתושים במקום על הביצה. האם לעולם לא נלמד כי הבעיה שלנו אינה עם חברי הכנסת הערבים, אלא עם הבוחרים, שאליהם הנבחרים נושאים כל העת עיניים בחשש ובתחינה אילמת לאישור? הנבחרים דוגמת אבו שחאדה, בשארה, טיבי, חנין זועבי ושות' הם טחנות הרוח ולא האויב האמיתי.
- "החלטנו שהגיע הזמן שכל אחד יצעד בדרך משלו" סטטיק ובן אל – הסוף
חבר כנסת מהשמאל האנטי־ציוני הקיצוני, המנסה בשם פתק הבוחר ששיגר אותו לכנסת לשנות את ההמנון, מפריע לי הרבה פחות משופט בית המשפט העליון, שר בממשלה, או אפילו קפטן נבחרת ישראל בכדורגל, שלא מוכנים לשיר אותו.
הצעת שחאדה יכולה דווקא להוות בסיס להתמודדות ישרה וישירה עם בעיות היסוד של יחסי היהודים והערבים במרחב של ארץ ישראל ההיסטורית, בין המדבר לים. במובן מסוים קל יותר לנהל שיח דווקא עם מפלגת אויב גלוי כמו בל"ד, שאינה מצטעצעת במתק שפתיים שקרי ומזויף נוסח חד"ש.
אני מעדיף אלף מונים להתעמת בבוא העת עם פטריוט ערבי ששונא אותי על פני דמות עלובה ומקוממת ששונאת בעיקר את עצמה נוסח עופר כסיף. שחאדה הוא נציג אותנטי של האוכלוסייה שממשיכה לדגול בקו של מוסא אלעלמי, שבו ניגע בהמשך הטור הזה, והוא האויב הפנימי, שאיתו ניתן יהיה להידבר ביום שבו ישלים עם קיומנו כאן.
בינתיים הגיע הזמן להכיר בכך שלפתע נולד לנו פרטנר, והוא התנועה האסלאמית הדרומית ומועצת השורא המובילה אותה. ובמילים אחרות – מנסור עבאס. יש לגביו ויכוח של ממש במחנה הלאומי. לאו דווקא זה השטחי, עם מי שהתייחס אליו בחיוב כל עוד חשב שהוא יאפשר הקמת ממשלה בראשות נתניהו לאחר הבחירות, אבל כאשר בצלאל סמוטריץ', חרף הפצרות רבנים רבים ובכללם תומכי הציונות הדתית ועוצמה יהודית ונבחרת פרשני ערוץ 14, טרפד את הקמתה של הממשלה הזו, עשו סיבוב פרסה בתירוץ שלוף מהשרוול זה או אחר.
הוויכוח המשמעותי הוא עם אלה שמלכתחילה התנגדו לכל שיתוף פעולה עם עבאס כי לא האמינו למילה היוצאת מפיו, ולהצדקת עמדתם חזרו עד הסכם חודיבייה שחתם מוחמד עם שלושה שבטים יהודים גדולים וחזקים, ואחר כך, כשהתחזק, ביצע בהם טבח מחריד. בעיניהם עבאס הוא מאחז עיניים המנסה לחזור בתחכום על מעשה מוחמד. לשיטתם, עבאס, כמוסלמי מאמין, מקיים מצווה להוליך שולל את אויבי האסלאם.
"כן" לזקן
אלא שאם אסכולת חודיבייה היא הגישה הערבית הגורפת, הרי לשיטת המאמינים בה, מוסא אלעלמי, מנהיג ערביי פלסטין ב־1932, היה שוטה מוחלט. כי כאשר קיים את המפגש ההיסטורי עם בן־גוריון, שהפליג בתיאורי השגשוג והשפע שהיהודים עומדים להרעיף על תושבי ארץ ישראל, וערבייה בכללם, אלעלמי – במקום להתרפק על צווארו באושר מזויף, הגיב בצינה והודיע לבן־גוריון שהוא מעדיף לבלות את מאה השנים הקרובות בארץ ביצות שוממה וחרבה, עד אשר הערבים יוכלו לפתחה בעצמם.
על רקע הנהגה ערבית־ישראלית שאימצה את אסכולת אלעלמי, והסיתה מתחת לכל עץ רענן נגד מדינת ישראל, תמכה באויביה ובמחרימיה, והתעסקה בוקר וערב בייצוג ערביי יהודה ושומרון במקום לייצג את שולחיהם ערביי ישראל, קם מנסור עבאס, ובאיחור של 88 שנים אמר "כן" רטרואקטיבי לבן־גוריון.
האם עבאס מתכוון למה שהוא אומר או שהוא מקיים את מצוות האסלאם: כשזה נוגע ביהודים – מדבר אמת תרחק? האמת היא שלא כל כך חשוב מה עבאס חושב. חשובה האמירה הפומבית. בפעם הראשונה קם מנהיג ערבי ישראלי ואמר לציבור שלו ערב הבחירות בערבית: ישראל היא מדינה יהודית וכזו תישאר. וביקש מנדט לעסוק ברווחת ערביי ישראל ובמלחמה בפשיעה ולא בחוק הלאום, ואת הבעיה הפלסטינית השאיר למחמוד עבאס. עמדה מהפכנית זו הניבה לרע"ם 4 מנדטים. זה מה שחשוב, ולא אם ניתן להאמין לו.
אגב, אישית אני נוטה להאמין לו. בין היתר, כי אם כל מאמצי היהודים לגרום לו לשנות את עמדתו ולחזור לסטריאוטיפ שאליו אנו רגילים עלו בתוהו, כנראה שפיו ולבו שווים. קראתי נאום שנשא ביום השואה לפני כשנתיים. נאום רגיש, מדויק ובעל עומק, היונק מהיסודות הנכונים בקוראן, אלה שאינם עולים בקנה אחד עם הדוקטורט מכחיש השואה של אבו מאזן. גם התנהלותו הפוליטית תמיד מכובדת וראויה.
חודיבייה זה לא מנסור, אלא מחמוד עבאס, ובראש וראשונה יאסר ערפאת, שהיה מדבר במתק שפתיים נוטף צביעות באנגלית רק כדי לשאת כעבור מספר ימים נאום נוטף שטנה בערבית. חודיבייה זה לא מנסור עבאס, שאמר לאחרונה שהוא מוכן לשבת עם כל גורם שלא יפסול אותו, כולל הליכוד וימינה מהליכוד. והוא אמר זאת בנאום בערבית בקלנסווה.
אבל ספק אם הוא או המנהיג שימשיך את דרכו בשלים למבחן האמיתי. מדובר בתשובה המהותית לדברי שחאדה: פריצת הדרך האמיתית ביחסי יהודים וערבים בישראל תתרחש כשמועצת השורא תאמץ את המדיניות של רבני הקהילות היהודיות בגולה, המחייבת את יחידי המיעוט היהודי בארצות השונות לתת את מלא הכבוד לסמלי מדינותיהן, כי גם אם בדגלן מופיע צלב, זה עדיין דגל מדינתם.
והוא הדין בהמנון שהמדינה שהם אזרחיה מקדשת, אפילו נוכח צרימה זו או אחרת, כמו מצעדו של המרשל דומברובסקי, שעל פי ההמנון הפולני יגיע עד אדמת איטליה. היהודי הפולני שר אותו ומחייך. מי שלא מסוגל לקבל ש"נפש יהודי הומייה" הוא מרכיב בישראליות, ראוי להיות תושב שווה זכויות, אך אזרח של אחת מ־22 המדינות הערביות, ובכללן הממלכה הערבית בארץ ישראל – ירדן.
מי שמכיר בכך שישראל תישאר יהודית, ורוצה שהאזרח הערבי יהא אזרח שווה זכויות לכל דבר ועניין, לא יכול להנציח את הלגיטימציה להסתייגות מהדגל ומההמנון. כי בעיני ישראלים רבים, וכותב שורות אלו בכללם, מי שסמלי המדינה מקוממים אותו לא יכול להיות שותף בקביעת גורלנו. וזה לא רק בפוליטיקה או במשפט, אלא בכל תחומי החיים. למשל, כאשר יבוא היום ושחקן ערבי ישחק בבית"ר ירושלים, יהא זה רק שחקן שיכבד את הדגל וההמנון מלא־מלא.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
tguvo[email protected]