עדויות טייסי ונווטי יום כיפור על הלם קרב: "פחדנו שיחרימו אותנו" - BShokor

הבלוג של שוקור בדארנה

مدونة شكر بدارنة

יום רביעי | 19/06/2024 |
شكر في درنة
שוקור בדארנה
Home » מאמרים » עדויות טייסי ונווטי יום כיפור על הלם קרב: "פחדנו שיחרימו אותנו"

עדויות טייסי ונווטי יום כיפור על הלם קרב: "פחדנו שיחרימו אותנו"



בתודעה הישראלית מלחמת יום כיפור נחשבת לנקודת שבר צבאית ולא פחות מכך, גם אזרחית. בשנים האחרונות ואחרי עשרות שנים, בוגרי המלחמה החלו לשתף שהם סובלים מפוסט טראומה. כיום, בוגרי מלחמת יום כיפור משתפים הרבה יותר את התחושות שלהם, את הקושי והסבל.

אולם, גם היום ישנה אוכלוסייה שעדיין לא שותפה לשיח הפתוח בנושא הזה, וזו אוכלוסיית טייסי חיל האוויר. מלבד טייסים שנפלו בשבי, כמעט ולא ניתן למצוא עדויות או מחקרים בנושא הלם קרב של טייסי ונווטי מלחמת יום כיפור.

אולם, אחרי שצללנו בתקופה האחרונה למסמכי הארכיון של טייסות החיל השונות, ניתן לקבוע בברור שהתופעה הזו קיימת ומשפיעה מאוד, גם אם בוחרים להעלים ולהדחיק אותה, כל אחד מהסיבות האישיות שלו. כיום השיח בנושא הלם קרב קיים ופתוח בחיל האוויר, יחסית, אולם בדור הלוחמים האוויריים של 1973 זה היה נוכח הרבה פחות ונשמר בתוך היחידות בחיל האוויר.

מטוס מהטייסת (צילום: ארכיון טייסת 107)

מטוסי פנטום, חיל האוויר | צילום:
ארכיון טייסת 107


מי שהיה ככל הנראה הראשון להוציא את זה לאור, היה הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר לשעבר, דן חלוץ, שהיה טייס קרב במלחמת יום כיפור. בספרו "בגובה העיניים", חלוץ מספר על טייסים שפחדו לחזור לאוויר אחרי גיחות הקרב הראשונות שלהם. חלק הצליחו להתחמק "בשלל תירוצים בריאותיים", כפי שכתב. אחרים פשוט נעלמו, בהם גם לא מעט כאלה שנחשבו לטייסי קרב מובילים באימונים.

בחוסר ההבנה של הימים ההם, חלוץ מספר על הכעס הרב שהרגישו אלה שהמשיכו להילחם. מי שפחדו, ממש הוחרמו על ידי חבריהם לטייסת. בחומר אליו הגענו, מבלי להתייחס לשמות וסימנים מזהים, כמה מהטייסים שחוו הלם קרב או כאלו שסובלים מסיוטים עד היום, סיפרו באומץ על תופעות הפחד והלם הקרב שחוו. חלק מהם באוויר, תוך כדי גיחה מבצעית במלחמת יום כיפור.

"איזה בושה זה להתרסק מול כולם"

בארכיון של אחת מטייסות הפנטום במלחמת יום כיפור, מצאנו את העדות הבאה של אחד מהטייסים. התיאור מגיע אחרי קרב במהלכו מטוס אחד הופל מעל לים ומטוס אחר נשאר שם לשמור על הטייס והנווט שנטשו, מטוס שנפגע נחת בבסיס אחר ואת המשימה הם ביצעו תחת אש נ"מ כבדה, כאשר לא הרבה לפני גם אירע ירי דו"צ, במהלכו הופל מטוס חיל האוויר.

"הגענו למצרים אחרי טיסה ארוכה בגובה", כתב אותו טייס שנים אחרי המלחמה. "נפגע חרדה זה כמו מסומם שלקחו לו את הסמים. רועד בלי שליטה. תופעה פיזיולוגית חזקה", הוא העיד על מה שתפס אותו תוך כדי טיסה קרבית. "זה משהו שאתה לא יודע איך להתמודד איתו, דבר אחרון שתעשה זה להגיד למישהו שאתה רועד. זה שיש צוות (פנטום הוא מטוס עם טייס ונווט) זה לא משנה, אתה לא מגלה את הסוד הזה".

מטוס מהטייסת (צילום: ארכיון טייסת 107)

מטוס פנטום, חיל האוויר | צילום:
ארכיון טייסת 107


אותו טייס ממשיך ומתאר: "הרגשתי שאני לא שולט במטוס. הייתי בלחץ אטומי ואני לא יכול לעשות שום דבר וכולם כבר נחתו. בפיינל אני חושב איזה בושה זה להתרסק מול כולם. אז הלכתי סביב עד חאן יונס, רחוק, לחכות שזה יעבור. המגדל שואל. מלמלתי לו משהו אבל לא שיתפתי אף אחד".

אותו טייס משתף שהנווט שאל אותו מה קורה, אבל הוא בתגובה צרח וכעס עליו. "הייתי לא אנושי", ציין. בסופו של דבר הם הצליחו לנחות, אולם רק חודשים אחרי זה הנווט הבין מה קרה שם באוויר. הטייס הזה לא לבד. במסמך אחר מטייסת קרב אחרת, של מטוסי סקייהוק, מצאנו עדות נוספת, שם טייס מציין את הלם הקרב שחווה במלחמה וגם אחריה.

"הטייס נהרג לך מול העיניים"

במלחמת יום כיפור היו לחיל האוויר חמש טייסות A-4 "סקייהוק" שהיו המערך שחטף את המכה הקשה ביותר. מתוך 102 מטוסים שחיל האוויר איבד במלחמה, 53 היו סקייהוקים. הכי הרבה מכל סוג כלי טיס אחר.

"פתאום יש סירנה ואתה ממריא למלחמה", כתב אותו טייס שכאמור בחרנו שלא לפרסם את שמו, אולם בארכיון הטייסת העדות שלו, שנשלחה לכל חבריו, מופיעה תחת שמו המלא ותפקידו. "יש בלגן באוויר, מרוב תעבורה הקשר לא מובן. את הצרחות אתה דווקא שומע טוב מאוד".

"ואז אתה נוחת", ממשיך אותו טייס, "נח, הולך ללוח (הטיסות) וממריא שוב. גיחה שנייה באותו היום והבלגן עדיין חוגג. טסים נמוך, עולים לגובה ומטילים. פתאום שלוש (מטוס במבנה אווירי) נפגע. הוא פשוט ממשיך במסלול שלו ומתפוצץ. אין מצנח ואתה לא צריך שיגידו לך כלום. הטייס נהרג לך מול העיניים. אהבתי אותו מאוד".

המטוסים (צילום: ארכיון טייסת 116)

מטוסי סקייהוק של חיל האוויר בימי מלחמת יום הכיפורים | צילום:
ארכיון טייסת 116


בהמשך העדות של אותו טייס סקייהוק הוא כותב: "אני נוחת ולא מצליח לישון. על אוכל אין מה לדבר. הולך ללוח, חושב למחוק את השם אבל לא עושה את זה. כבר שלושה ימים של מלחמה ושמעתי על חברים מהקורס שנהרגו ונפלו בשבי. חברים מהטייסת נהרגו. יוצאים לסוריה ונכנסים עמוק לאמ"ט (אזור מוכה טילים). בזווית העין קולט פנטום מתמרן חזק, עמוד האש רודף אחריו ואז פיצוץ גדול. הוא יוצא מעיגול של אש כמו שיכור ואז צולל ומתרסק על הקרקע".

נראה שהאירוע הזה יחד עם העייפות ומחסור במזון, השפיע מאוד על אותו טייס. "מטילים ואפילו פוגעים. אבל בטיסה חזרה אני מרגיש שאני לא מצליח לנשום. אין בעיית חמצן במטוס, זה אני והגוף רועד בלי שליטה. היום אני יודע לכנות את זה פחד משתק. בזמן אמת אני מבין ולא מבין מה קורה לי. פוחד לאבד שליטה על המטוס אבל לא מצליח לשלוט בגוף".

על הדרך בה שרד סיפר: "עולה גבוה מעל לעמק (יזרעאל) ועושה סיבובים עד שנצליח להסדיר נשימה ולשלוט בגוף. (מספר) שתיים שואל מה קורה, גם המגדל (פיקוח) לא מבין. אני צורח עליהם שיתנו לי לשלוט במטוס כי יש בעיה. אין בעיה, המטוס בסדר הגוף, בעיקר הראש פחות".

אותו טייס מצליח לנחות אבל במשך מספר ימים לא מצליח להמריא לגיחות תקיפה. בלילה של אותו היום הוא חווה משבר קשה ומאז, לא חזר לטוס. על פי עדותו שלו, חבריו לטייסת החרימו אותו משום שלא חזר לטוס. רק אחרי שנים כמה מהם הבינו וחזרו לדבר איתו. "לא כולם", העיד.

"פתאום לאנשים כואב הגב"

המטוסים (צילום: ארכיון טייסת 110)

מטוסי סקייהוק של חיל האוויר בימי מלחמת יום הכיפורים | צילום:
ארכיון טייסת 110


כמעט ואין טייסת בחיל האוויר של מלחמת יום כיפור, קרב או מסוקים, שבה לא היו טייסים שהפסיקו לטוס באמצע המלחמה בגלל הפחד והלם הקרב. "פתאום לאנשים כואב הגב, פתאום הם לא מפסיקים לשלשל או כל סיבה אחרת שממונעת מהם לטוס", נכתב בתחקיר של אחת הטייסות. "כעס אדיר של האחרים שממשיכים להילחם בזמן שחברים שלהם, חלק היו מובילים בכירים, מתחמקים".

כמו כל טייסות חיל האוויר, אחרי המלחמה התקיימה שיחת סיכום בטייסת 109. מטרת השיחה לתחקר את ביצועי הטייסת ולהפיק לקחים. ב-25 באוקטובר 1973 התקיימה שיחה ראשונה מבין סדרה של שיחות, שמטרתה הייתה "דיון מבצעי לסיכום המלחמה", כאשר הסעיף הראשון היה "עייפות נפשית ופחד מצטבר".

תחילת השיחה הייתה מאוד מנותקת רגשית ומאוד עניינית. המשתתפים ניסו לענות לעצמם על שאלות בנושא פחד, בסגנון של דיון אקדמי מנותק. כך עולה מהמסמכים. אולם אז קם אחד מוותיקי הטייסת, שמתח ביקורת קשה מאוד על כל גורמי הפיקוד של הטייסת וחיל האוויר, שלטענתו תרמו משמעותית לאווירת הפחד של הטייסים. "שום מטוס מתקדם, אימון איכותי ותחבולה לא יכולים להחליף את הערכים ואמונת הטייס במשימתו", אמר. "כאשר אלה נפגעים גם אלוהים לא יעזור לכם", אמר בצעקות על פי העדויות.

טייסת אחר שיתף באותה השיחה על חברו (כולל שם) שככל הנראה סבל מהלם קרב ולכן, לא ישן ולא אכל. "כוותיקים לא השכלנו להסתכל סביב ולהבין את המצב של האנשים, בעיקר הצעירים", הוא אמר. "גם זה היה התפקיד שלנו כמובילים בכירים", הוסיף כאשר הוא מספר שאותו טייס פשוט לא היה כשיר לטיסה. ואכן, במהלך הגיחה הוא פשוט צלל לכיוון הקרקע, התרסק ונהרג.

בלא מעט תחקירים שבוצעו בחיל האוויר אחרי מלחמת יום כיפור, אמרו טייסים רבים, בעיקר הצעירים, שחסרה להם ההדרכה וההבנה "מה זו מלחמה בכלל". הוותיקים העידו שאותם לא הכינו למה זו מלחמה אמתית, כי ששת הימים הייתה החריג, ואת ההתשה סיימו בלי להפיק לקחים בנושא.

הטייסת במלחמה (צילום: ארכיון טייסת 109)

כוונת על יעד, טייסת 109 | צילום:
ארכיון טייסת 109


חלק מהמסמכים אליהם הגענו במהלך הכנת הכתבה נכתבו בזמן אמת. אחרים נכתבו עשור וגם שני עשורים אחרי המלחמה. מאלה עולה כי ברוב המכריע של המקרים, אף אחד מהטייסים והנווטים לא קיבל עזרה וסיוע נפשי. הם עצמם לא חשבו לבקש סיוע שכזה, המשיכו לטוס במילואים ופחדו שאם יבקשו סיוע נפשי "יסתכלו עליי בעין עקומה, לא יסמכו עליי", כפי שכתב אחד מהם. אחרים פחדו ש"יפסיקו לי את הטיסות. וזה מה שהחזיק אותי בחיים".

מנגד, אם נחזור לשיחה שהתקיימה בטייסת 109 מיד אחרי המלחמה, נציין כי רבים מהטייסים העידו, שהשיחה הפתוחה שנעשתה בגילוי לב מלא, היה מה שסייע להם להמשיך בחיים כמעט בלי תסמינים של הלם קרב. הבעיה היא שאלה שלא הצליחו להמשיך לטוס, ובשל כך ספגו כעס אדיר מצד אלה שכן המשיכו, ננטשו לצד הדרך, ורבים מהם סובלים מתסמינים שונים של הלם קרב. בעיקר סיוטים ליליים ופירוק התא המשפחתי.

"יש פתיחות, חסר יותר שיתוף"

גורמים בחיל האוויר מספרים שכיום המצב שונה. "החיל הרבה יותר קשוב ופתוח. הבעיה שלוחמי צוות אוויר לא משתפים בקלות כל דבר ולא ממהרים לחשוף רגשות ותחושות. לוחם אווירי לא חשוף כמו היבשתי לזוועות הקרב, לריח ולמראות. אבל איש צוות אוויר נכנס ויוצא מהסכנה וזו עיקר הבעיה בנושא".

"לוחם שנכנס ללבנון נשאר שם קרב אחרי קרב", ממשיך אותו גורם. "טייס ונווט נוחתים לכאורה במקום הכי בטוח, בבסיס, ואז מבקשים מהם להמריא שוב ושוב אל התופת. מנעד הרגשות מקיצון לקיצון הוא אדיר. בטח כשהם רואים את החבר הכי טוב שלהם מתפוצץ לידם והם צריכים להמשיך".

על פי מחקרים, כעשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה שנחשפה לאירוע טראומתי, תפתח תסמונת פוסט טראומטית. אולם בקרב אנשי צוות אוויר, אותם ממיינים ומכשירים בתהליך ארוך, מעריכים שהאחוזים נמוכים יותר. היכולת שלהם להתמודד עם תנאי לחץ גבוהה יותר, בשל המיונים והיכולת לשרוד את קורס הטיס, שכולו מתנהל בתנאי לחץ.

עדיין, גם אם מדובר ב-5 או 6 אחוזים, די ברור שרובם לא חושפים את הטראומה שלהם, ומכאן שלא זוכים למענה וטיפול. בחיל האוויר מבינים שהם יודעים להתמודד טוב יותר עם תנאי לחץ. אבל גם מבינים שיש לזה השלכות בנקודות אחרות בחיים שלהם.


Source link

פוסטים קשורים

BShokor.Net

[tell-a-friend id="1" title="לחץ כאן להמליץ לחבר"]