יריבות ספורטיבית טהורה (צילום: אלן שיבר) | צילום:
ספורט 5
אחד הנושאים הסבוכים ביותר הוא מערכת היחסים בין אוהדי מכבי לחיפה. הרי ברור לנו שהם לא הפועל, ולא משנה מה יעשו, הם לא יתקרבו לרמת היריבות (הספורטיבית… הספורטיבית…) שיש לנו איתם. מצד שני, הם גם לא בית"ר, או ב"ש. מעין יצור כלאיים שכזה, שאם תשאלו עשרה אוהדי מכבי בגילאים שונים, וממקומות שונים בארץ, מה התחושות שלהם כלפי חיפה, כנראה שתקבלו עשר תשובות שונות.
אני לא יכול לייצג את אוהד מכבי שגדל בקריות, וכל חייו נאלץ לפגוש רוב של אוהדי חיפה בכל מקום. גם לא את הגוורדיה הוותיקה יותר, שתטען בפני כל מי שרק מוכן לשמוע שנתניה היא היריבה, אחרי הפועל כמובן. כי כמו שאמרה רחל המשוררת, רק על עצמי לספר ידעתי. כמי שאת החינוך הספורטיבי שלו ספג בעיר שלווה במרכז בשנות האלפיים, כשחיפה ביססה עצמה כשליטה הבלעדית בכדורגל הישראלי, והפועל נישאה על גבי המסע המופלא שלה בגביע אופ"א, לא תמיד היה קל להיות אוהד מכבי. אבל לא הייתי לבד, כנראה שאפילו היינו הרוב. רוב דומם, שממתין בסבלנות, ליום בו האימפריה תחזור (הנה נתניה, קיבלתם עוד קצת יחס).
כמו כולם, השתעשעתי מדי פעם בכינוי המתריס "אשדוד עם תארים" בו אוהדי מכבי נהנו להקניט את אוהדי חיפה, אבל לאט-לאט התארים נערמו, ואנחנו נותרנו מאחור. לקח לנו עוד כמעט עשור עד שיכולנו להצהיר בפה מלא שהאימפריה חזרה (מעניין אם בגלל זה תמיד הייתי בעד האימפריה בסרטי סטאר וורס). במקביל, ובניגוד לכל מה שהורגלתי לחשוב, חיפה שקעה לה לאיטה למחוזות הלוני הרציקוביץ'. ישקר מי שיטען שיש שמחה טהורה יותר משמחה לאיד. התענגתי על כל פיטורי מאמן במחזור החמישי, חייכתי באירוניה כל פעם שחשבתי על "עשר פעמים שלוש", והתמוגגתי ממחאת 'יענקלך'.
אבל בניגוד להפועל, הגיע השלב בו סף הריגוש עלה. "סתם" עוד כשלון חיפאי כבר לא הספיק לי, והעניין בהם ירד ככל שהתחרות עמם דעכה, והפכה לזכרון רחוק של עמאשה דוחק מקרוב בקרן. ההנאה, התחלפה ברחמים מסוימים, למראה יום השנה השלישי לחגיגות "דוס-סאנטוס דרך על קיארטנסון".
ואולי זה כל ההבדל בעצם, גם כשהפועל הייתה בלאומית (ימים יפים), נהניתי להמשיך "לבעוט" בה, מטאפורית. כל ציון דרך עגול ללא ניצחון בדרבי נחגג, במקביל לחשש לפני כל דרבי שהפעם נפסיד. ולא, אין סתירה בין התחושות הללו. עם חיפה מדובר ביריבות ספורטיבית טהורה יותר, כזו שמגיעה מהשכל, ופחות מהבטן. לא סתם המפגשים הזכורים ביותר מהשנים האחרונות הם משחקים בין הקבוצות האלו. זו גם יריבות שמערבת אגו. למי הקהל הגדול יותר, למי יש יותר תארים משנת 1984/הקמת ליגת העל/קום המדינה/שחר ההיסטוריה, או למי מתכוונים כשאומרים 'מכבי'.
היריבות בין מכבי לחיפה זו יריבות לאניני הטעם, לחסידי הכדורגל האירופי. כל ניסיון להציג אותה כיריבות בין הפריפריה למרכז, בין הכסף הישן לחדש, או בין אוהדי מכבי-רגל למכבי-סל, זו עטיפה מלאכותית של אלו שרוצים יריבות כמו שיש לנו עם הפועל. אם אתם מחפשים יצריות ראשונית, פרימיטיבית אפילו, לכו לדרבי, כי אתם לא במקום הנכון.
הכותב הינו אוהד מכבי ת"א