כך נרקמה ההפתעה שלא הייתה במלחמת יום הכיפורים | מסמך מצמרר - BShokor

הבלוג של שוקור בדארנה

مدونة شكر بدارنة

יום ראשון | 14/04/2024 |
شكر في درنة
שוקור בדארנה
Home » מאמרים » כך נרקמה ההפתעה שלא הייתה במלחמת יום הכיפורים | מסמך מצמרר

כך נרקמה ההפתעה שלא הייתה במלחמת יום הכיפורים | מסמך מצמרר

ב־25 בפברואר 1973 ניהל הנרי קיסינג'ר, היועץ לביטחון לאומי של הנשיא האמריקאי ריצ'ארד ניקסון, שיחות חשאיות עם חאפז אסמעיל, היועץ לענייני ביטחון לאומי של נשיא מצרים אנואר סאדאת. מטרתו הייתה לבנות נדבך אזורי שיכלול את מצרים, ירדן וישראל. אסמעיל הציע הסכם שלום כולל תמורת חזרה לגבולות 67'. קיסינג'ר פנה לגולדה מאיר ושמע כי מבחינתה מדובר ברעיון עוועים. ולמרות זאת, אתה לא מסרב לאח הגדול. גולדה מסכימה ששגריר ישראל בארצות הברית יצחק רבין, "יעלה מספר רעיונות". תמורת הסכמתה זו מפשיר קיסינג'ר משלוח אמל"ח לישראל.

באפריל 1973 נפגשו נשיאי סוריה ומצרים, חאפז אסד וסאדאת, והחליטו על תוכנית מלחמה משותפת. בין השאר נערך בסוריה תרגיל מפקדות לכיבוש רמת הגולן. באמ"ן זיהו את חיזוק מערך טילי הנ"מ בין דמשק לקונייטרה אבל לא נדרכו. כבר ב־1971 סיכמו באמ"ן את רמת האימונים של הצבא הסורי כנגועה ב"חוסר יוזמה ותושייה מצד מפקדים זוטרים. קשיים בניווט בשטחים בלתי מתורגלים בעיקר בלילה. רמה נמוכה בהפעלת מסגרות גדולות. היעדר מוחלט של תרגילי לחימה בלילה… מיעוט שימוש באש חיה".

תוכנית המגננה של צה"ל התבססה בין השאר על כך שיהיה "מידע אתרעתי מוקדם ואמין על מועד פריצת המלחמה". ב־15 באוקטובר 1972 החליף אלי זעירא את אהרון יריב כראש אמ"ן וכמעריך הלאומי. זעירא, שבא מהצנחנים, לא היה חלק מחבורת השריון הוותיקה (בר־לב, דדו, ברן, טליק) שנהנתה מחסות (ותיקי) מפא"י ששלטו אז במדינה ובמערכת הביטחון. העורף הפוליטי של זעירא היה מפלגת רפ"י של דוד בן־גוריון (10 מנדטים) כאשר משה דיין, חבר רפ"י ועכשיו שר ביטחון, נלחם על מינויו של זעירא, שהיה ראש לשכתו כשהיה רמטכ"ל, לראשות אמ"ן.

הבעיה היא שבעתות חירום היחסים בין ראש אמ"ן לרמטכ"ל הם עניין גורלי, ובין זעירא לדדו שרר ריחוק לא בריא. יריב, שהיה חלק מחבורת מפא"י (מיד כשפרש מצה"ל מונה להיות שר בממשלה) היה קופץ במהלך עבודתו כראש אמ"ן ללשכת הרמטכ"לים דדו ובר־לב ללא תיאום מיוחד, יותר כחבר במסדר אנ"ש מאשר כחלק מהיררכיה תפקודית. יחד עם הרמטכ"ל היה יריב עובר על חומרי מודיעין גולמיים, עוד לפני הערכת אמ"ן, כדי ליצור תמונת מצב מוסמכת ומוסכמת. זעירא נצמד לפרוטוקול, שהוא פגישות על פי נוהל, הפסיק להעביר לדדו חומרי גלם מודיעיניים והסתפק בניירת ההערכה שרק הוא חתום עליה.

  • מתי מתחיל הצום ומתי מותר לאכול? זמני כניסת ויציאת יום כיפור תשפ"ג

באותו אפריל 1973 הזהיר מרגל המוסד אשרף מרואן מפני מלחמה שעומדת לפרוץ בחודש זה. זעירא התעלם. דדו דרש להחליט על מערך חירום. רק בסוף מאי נענה דיין לבקשתו. זעירא עדיין התנגד. חודשיים אחר כך, ביוני 1973, דרש דיין מדדו לפרק את מערך החירום. הערכת אמ"ן זכתה באמון מחודש, וזעירא הוכר כמנצח. פנחס ספיר, שר האוצר (אישיות שיש להתחשב בה כאשר בוחרים רמטכ"ל חדש), הודה לזעירא וזעם על דדו בגין הכסף שנשפך לקראת המלחמה שלא הייתה.

באותו יוני, ארבעה חודשים לפני פרוץ המלחמה, נפגש לאוניד ברז'נייב, שליט ברית המועצות, עם ניקסון. ברז'נייב היה מעוניין בשקט מזרח־תיכוני כדי לחזק את הגרורות הסובייטיות במצרים, בעיראק ובסוריה מול ישראל, ירדן ואיראן, שהיו גרורות אמריקאיות. ניקסון וקיסינג'ר (שקודם לתפקיד מזכיר המדינה) סירבו ללחוץ על ישראל לנהל שיחות שלום מול מצרים. במקרה של מלחמה, סבר קיסינג'ר, ישראל תנצח וההשפעה האמריקאית במזרח התיכון תתחזק.

משה דיין במלחמת יום כיפור (צילום: עיתון במחנה)משה דיין במלחמת יום כיפור (צילום: עיתון במחנה)

קפיצה קטנה אחורה: ב־20 במאי, חודש אחרי המלחמה שלא פרצה, נפגש קיסינג'ר פעם נוספת עם אסמעיל ודיווח לו כי "ישראל מוכנה לריבונות מצרית בסיני תמורת כמה עמדות ביטחון וכל זה בתהליך מדורג של צעד אחר צעד" (אלו הם הסדרי הביניים שעליהם שוחח קיסינג'ר בזמנו עם רבין). אסמעיל הגיב ב"רק גבולות 67'". "אתם הובסתם במלחמה ולא תנסו לכפות על הצד השני תנאים", לחץ קיסינג'ר, "וגם אם יהיה סיבוב נוסף, ישראל תנצח". הוא מציע סיבוב שיחות שלישי באוקטובר וחוזר לגולדה. גולדה מסכימה להסדרי ביניים אבל דורשת ערבויות.
בישיבת הממשלה שדנה בעניין אמר השר ישראל גלילי (מפלגת אחדות העבודה ואיש א"י השלמה): "כל המערכה הזו היא השתלשלות מן העובדה שאיננו מוכנים לחזור לקו הקודם ונקודת המוצא של אסמעיל היא לחזור לקו הקודם. יש אפשרות להימנע מפורענות אם אנחנו מוכנים להיכנס לדיונים על חזרה לגבול הקודם".

ב־29 במאי 1973 שיגר אמ"ן לכל מפקדי צה"ל "דפי הנחיות הסברה למפקד", במלאת שש שנים למלחמת ששת הימים, שם נכתב: "ישראל יושבת לבטח מאחורי קווים בני הגנה… ומאז יוני 67' אפשרות המלחמה הכוללת מסובכת וסיכוייה מבחינת הערבים קלושים ביותר". זה, למעשה, מה שקרוי בלשון העם "הקונספציה". בין העומדים מאחורי הקונספציה היו לא רק גנרלים ופוליטיקאים חסרי אחריות אלא גם אקדמאים: בקיץ 1971 ביקש אמ"ן הערכת מודיעין רב־שנתית ממכון שילוח, ליד אוניברסיטת תל אביב. בתשלום. זו הייתה עבודת ענק שכל המכון היה שותף לה.

המסקנה: "האיבה לישראל אינה מוליכה בתקופה זו באופן שיטתי ומתוכנן לעימות צבאי מלא". מחקר משותף נוסף (וממומן) של אוניברסיטאות תל אביב, העברית ובר־אילן, עסק בניתוח פסיכולוגי של הרצון הערבי על סמך ראיונות במחנות השבויים אחרי מלחמת ששת הימים (תוצאות המחקר הובאו לעיון הדרגים הבכירים רק ב־1972): "הקצין הערבי מתאפיין ברמת אינטליגנציה נמוכה במידה רבה מהקצונה הישראלית, חשיבתו פרימיטיבית, אישיותו שטוחה, דלה, בעלת משאבים פנימיים חלשים, חסר בגרות אמוציונלית, חסר עצמאות, בעל תלות רבה בחברה אליה הוא מתייחס בחוסר אמון ובעוינות".

במאי 73' דיווח מרואן פעם נוספת שהמלחמה בפתח. בישיבת מטכ"ל אמר זעירא בנוכחות דיין: "נוכל לתת התרעה של כמה ימים מראש לכל מצב… ולגבי סוריה, רק אם יתברר להם כעבור שעות או ימים שמצבנו חמור, רק אז יצטרפו… נשיא סוריה יודע שאם חיל האוויר שלנו רוצה הוא יכול במשך שעתיים להשמיד את חיל האוויר הסורי". הרמטכ"ל אלעזר לא קונה את הערכתו של זעירא לגבי כוונות מצרים וסוריה: "אנחנו בנויים בחזית הסורית והמצרית על בלימה מוחלטת… יש למנוע מהסורים כל הישג מקומי או זמני ולאחר שלב בלימה קצר יש למהר ולעבור למתקפה בשטח האויב להשמיד את כוחותיו ולהרוס את התשתית הצבאית שלו". זעירא הגיב: "ההנחה הבסיסית היא שהאויב הוא שיפתח באש, בכך יבטל את תוקפם של קווי הפסקת האש, לכן על צה"ל להגיע לאחר המלחמה לקווי הפסקת אש טובים יותר… להתמקם בשטח שממזרח לליטני עד כביש ביירות־דמשק במגמה ליצור חיץ בין סוריה ללבנון… ובין סוריה לירדן".

האלוף ישראל טל, "טליק", סגן הרמטכ"ל, שהבין לאן נושבת הרוח, תהה "האם ישראל רוצה במלחמה?". דיין שנדרך הגיב: "כאשר אתה שואל אם ישראל רוצה מלחמה, אז ישראל אינה רוצה במלחמה, אבל השאלה מה עושים אם הערבים רוצים ומה התוצאות הרצויות מאותה מלחמה כפי שאנחנו יכולים לראות אותה… זה לא אומר שאין מקום למכה מקדימה אם יתברר שעומדים להפציץ את תל אביב, אבל יכול להיות שלא נוכל להכות מסיבות פוליטיות". זעירא הרגיע את הנוכחים כשאמר שאינו סבור שהסורים עשו יד אחת עם המצרים לצורכי מלחמה משותפת: "אין שום כנות כאשר הסורים אומרים למצרים הצבא שלנו תחת פיקודכם".

במקרה של מתקפה סורית, הסיפור כולו מבחינת המטכ"ל היה אמור לקחת 24 שעות של מגננה ואחר כך "העברת הלחימה לשטח האויב". דדו הוסיף: "אם בכל זאת תהיה מלחמה, אנחנו צריכים לעשות הכל שתהיה מכה מוחצת שתשפיע לטווח ארוך על כל ההתפתחויות במזרח התיכון… כל הדיבורים שעמדנו בפניהם היום (הכוונה ללחץ האמריקאי – ר"א), הסדר כזה או אחר יידחו לחמש השנים הבאות". דיין סיכם: "אנחנו הממשלה אומרים למטה הכללי, ג'נטלמנים בבקשה, התכוננו למלחמה". כשהעביר דדו הנחיות לפיקוד הצפון לאחר ישיבת המטכ"ל הוא המשיך את רעיונו של זעירא: "אין לאפשר לאויב שום הישג צבאי. יש לגבות ממנו מחיר כבד, לכבוש כמה שיותר שטחים ולהגיע למשא ומתן מעמדת עליונות".

גולדה מאיר ואריק שרון בסיני אוקטובר 1973  (צילום: ציון יהודה, לע''מ)גולדה מאיר ואריק שרון בסיני אוקטובר 1973 (צילום: ציון יהודה, לע"מ)

הימים שלפני יום הכיפורים 1973 היו ימי מערכת בחירות שהחלה כבר באוגוסט ועתידה הייתה להסתיים בהצבעה ב־31 באוקטובר. באוגוסט, כחודש וקצת לפני המלחמה, השר גלילי, כיועצה הקרוב ביותר של גולדה, היה מודע לאיומי סאדאת ("אני מוכן להקריב חצי מיליון חיילים כדי לשחרר את סיני") וללחץ הבינלאומי מצד וויליאם רוג'רס וקיסינג'ר, מזכירי המדינה האמריקאים. לקראת ישיבת הממשלה שאמורה הייתה לדון בהצעת קיסינג'ר הוא ניסח את "מסמך גלילי", שאמר ברורות: "לא יהיה שינוי במעמד המדיני של השטחים", והממשלה אימצה את העמדה הזו.

שנים אחרי, ואחרי החתימה על הסכמי קמפ דיוויד ב־77', לקראת השלום עם מצרים, אמר גלילי על ממשלת בגין: "הממשלה הגיעה לוויתורים נוראים במשמעותם הלאומית והביטחונית". כשהוחזר חצי האי סיני תמורת הסכם השלום עם מצרים אמר גלילי: "מום הוטל בגופה של ישראל".
ב־10 בספטמבר, פחות מארבעה שבועות לפני פרוץ המלחמה, הצהיר דיין בנאום בחירות כי "על ישראל לקבוע את גבולותיה במעשי התיישבות. עזה לא תהיה מצרית, הגולן לא יהיה סורי, ירושלים לא תהיה ערבית ומדינה פלסטינית לא תקום".

שבועיים אחר כך, ב־24 בספטמבר, התקיים במטכ"ל דיון בנושא הצטיידות במטוסי קרב מתקדמים. כאשר הגיע תורו של אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי, הוא אמר "לפני שאביע את דעתי בעניין המטוסים אני רוצה לתאר לכם מה קורה אצלנו, ונדמה לי שזה לא פחות חשוב בימים האלה". "חקה", העיר דדו, "לא לשם כך התכנסנו". לפני שדדו החזיר אותו לתלם הדיון חקה דחף: "יש לנו 77 טנקים של חטיבה 188 והם נמצאים במרחק מאות מטרים מול כוח סורי שכל מה שהוא צריך לעשות זה להניע ולנסוע ואף אחד לא יוכל לעצור אותו". דדו: "עכשיו תאמר מה דעתך בעניין רכישת המטוסים". כאן עוצר דווקא דיין את הדיון ואומר לדדו: "אם חקה לא יודע על מה הוא מדבר, צריך לומר את זה ברורות, ואם הוא יודע, צריך לעשות משהו". דדו: "אנחנו מודעים למצב ונמשיך את השיחה אצלי, אחרי הדיון. אז מה אתה אומר, חקה?". חקה: "אני בעד 15F".

ביום שישי, ב' ראש השנה, 28 בספטמבר, נכנס קצין צעיר בשם שבתאי בריל למשרדו של סא"ל יואל בן פורת, מפקד יחידת ההאזנות. זה מכבר מיירטים הקשבים ברשתות הערביות מיני שיחות שהטונים והמשמעות העולים מהן מצטיירים כראש מפלצת שנע בערפל. "יואל", הוא אומר למפקדו, "אני אומר לך, תהיה כאן מלחמה". "לגדולים יש שיקולים משלהם", פוטר אותו בן פורת, "יש אמריקה ויש ברית המועצות, ואני לא מתערב". כשבריל יוצא, מצלצל בן פורת לראש חטיבת איסוף באמ"ן, מנחם דגלי: "מה קורה, מנחם?", הוא שואל. "הלוואי והייתי יודע", משיב דגלי.

ביום שני שלאחר מכן, 1 באוקטובר, נכנס דגלי ללשכת זעירא. "שמע לי", אמר, "זה נראה לא טוב". זעירא: "בשבילנו או בשבילם?". דגלי: "מה אכפת לי מהם?", והמשיך: "אני מציע להפעיל את מתקן ההאזנה". זעירא: "השתגעת? עד ששמנו אותו שם". דגלי: "אני יודע, אבל אם יש מלחמה, זה יאפשר לדדו כבר עכשיו לגייס מילואים או לתת מכת מנע". זעירא: "אם תהיה מלחמה, נעשה הכל". דגלי התעקש: "לפחות פתח את המתקן המשני". זעירא: "אוקיי, תן לי יום־יומיים".

כמה שעות אחר כך, בין 1 ל־2 באוקטובר, התקבל במוסד מידע מודיעיני נוסף האומר שתרגיל מצרי גדול לצליחת התעלה ייערך בלילה ובסיומו יעברו המצרים להתקפת אמת, וכי הסורים יצטרפו. בישיבת מטכ"ל מצומצמת עם שר הביטחון אמר זעירא שההסבר הכי טוב למערך הסורי המתוגבר הוא חשש מפעולה ישראלית. דדו הסכים והעריך שאם אכן סוריה תצא למלחמה "התוצאה לא תהיה נעימה לנו. בשלב הראשון יהיו הרוגים בגבול ובמשקים, אבל זה ייקח לנו 24־48 שעות ונחסל את הצבא הסורי – לכן אני לא רואה באופק מלחמה".

המצב בחזית באותה שעה הוא כ־100 טנקים של חטיבה 188 מול למעלה מאלף טנקים סוריים. בתורת הלחימה של השריון לא הייתה שום פקודה או הכנה לקרב בלימה של מאה טנקים נגד אלף, ולא הייתה פקודה או אימון למצב שבו צריך לסגת כדי להיערך מחדש ("היערכות לקרב הכלה"), וכמובן ששום הכנה למצב מעין זה לא תורגלה בחטיבה 188. האימון החטיבתי האחרון שנערך חודשיים לפני המלחמה היה הסתערות קדימה, ועלייה לעמדה "תותחן 1000 מעיך מטרה (טנק או נגמ"ש וכו'), אש". זו הפקודה הקבועה בכל התרגילים. מול חיל רגלים הפקודה הייתה "פזר צרורות קדימה הסתער".

בתעלה אייש גדוד 68 של החטיבה הירושלמית את 14 המעוזים. סרן במיל' יעקב טרוסטלר, מפקד "מילאנו", קיבל תגבורת של אנשי נח"ל חרדי שהגיעו להשלים מניין במקום חיילי מילואים שיצאו לחופשת יום כיפור. "הייתה כוננות אבל חיילים יצאו לחופשה כרגיל", סיפר לי טרוסטלר. "הכוח שהחלפנו אמר לנו 'בגד ים, חכה וספר'. ערב המלחמה הרגיעו אותי שמה שהמצרים עושים זה תרגיל. אנחנו יודעים במה מדובר. וביום שישי מחליפים לנו אנשים בקו ושמים לי סגן שלא מכיר בכלל מה שקורה במעוז, אז מה זה משדר לך כלוחם?".

בחזרה ל־2 באוקטובר. לדיין יש תחושה עמומה של אי־נוחות בעניין הגולן והוא רוצה לחלוק אותה עם שותפיו לצמרת. "אני רוצה לדבר על המצב ברמת הגולן עם גלילי", הוא אומר לדדו הממתין להחלטה בעניין גיוס מילואים ומכת מנע. גלילי שומע את דיין. "בסדר. נכנס את כולם". ב"כולם" הכוונה למעין קבינט מלחמה, הכולל כחמישה־שישה אנשים.

בעיתון "הארץ" של 3 באוקטובר, למחרת פגישת דיין־דדו והשיחה עם גלילי, היה כתוב כי "הסורים ביצעו בשבוע שעבר שינויי היערכות והעבירו יחידות שונות לגבול ישראל. בעקבות זאת הזהיר שר הביטחון את דמשק מפני התגרות בישראל". לדיין ולמדינת ישראל מעולם לא הייתה בעיה לפברק עילה למלחמת מנע ולהכות ראשונה, בייחוד כאשר היה ביד אישור בקריצה מארצות הברית, או כמו במלחמת קדש – מצרפת ואנגליה.

ב־1956 ניהל הרמטכ"ל דאז משה דיין מבצע דיסאינפורמציה חשאי כאשר ארבעה חיילי צה"ל שחומים התחפשו לחיילים מצרים והוצגו בפני התקשורת (גם הישראלית) כחיילים מצרים שנלכדו בפעילות עוינת. מכאן ואילך פתחה ישראל, "כתגובה", במלחמת סיני. בשנת 67' מצרים הזרימה כוחות לסיני וחסמה את מְצרי טיראן, והאמריקאים "הבינו" את הצורך הישראלי בהסרת האיום וההסגר. עכשיו, ב־73', שר הביטחון דיין יודע שאין עילה לפתיחת מלחמה למעט החשש מריכוז הכוחות. גם לא ניתן לתחמן פרובוקציה מקדימה, משום שהיה ברור שהאמריקאים והעולם כולו לא יקנו אותה כקאזוס בלי ללא מכת מנע. המוצא היחיד שנותר היה לספוג ראשונים, כביכול ב"הפתעה".

סאדאת ומובארק (צילום: AFP/Getty images)סאדאת ומובארק (צילום: AFP/Getty images)

ביום רביעי, 3 באוקטובר, כאשר ההתרעות על המלחמה הקרבה כבר היו ברמה של ודאות, התכנס קבינט המלחמה בבית גולדה מאיר בירושלים. היו שם גולדה, דיין, גלילי, יגאל אלון, דדו ומפקד חיל האוויר בני פלד. אלון, סגן ראש הממשלה, הגיע לשם כנץ מדיני, נוטר שטחים עיקש ושותפו למפלגת ארץ ישראל השלמה של ישראל גלילי. הוא בעיקר היה יריבו הפוליטי של דיין מאז היו שניהם נערים בפלמ"ח ועד עצם היום הזה. שניהם, כמו החבורה כולה (כולל משה חזני מהמפד"ל ושלמה הלל ממפא"י), חלקו שאיפה לאומית דומה (במהות) באשר להמשך האחיזה בשטחים. ברקע כמובן ניצבה השאלה מי יקטוף את פירות הניצחון שכולם בטוחים בו לקראת הבחירות בשער.

הישיבה הזו היא החשובה ביותר לצורך הבנת גישת הצמרת הישראלית לקראת המלחמה. אלון הניח את חוות דעת משרדו: "מבחינת המשפט הבינלאומי, כמו מבחינת הפרקטיקה המדינית, קווי הפסקת האש הם קווי התיחום היחידים הקיימים עתה בין ישראל לשכנותיה". זה, לצד עמדתו העיקשת של זעירא ולפיה לא תפרוץ מלחמה, היו הגושפנקא על החלטת הקבינט שלא להחליט.

אישיותו של זעירא היא מפתח להבנת הסיטואציה: בימים המתוחים שלפני מלחמת ששת הימים הגיע אל"מ זעירא לכנס קציני 269, סיירת מטכ"ל. כרמ"ח איסוף באמ"ן, היחידה היא תחת פיקודו. "תוך שבוע", הוא אומר לסגל הסיירת, ביניהם סג"מ בשם אהוד ברוג (ברק), "תהיה מלחמה. ישתתפו בה שניים־שלושה צבאות ערב ואנחנו נכה את כולם. תוך שבוע הערבים יעשו טעות נוספת", המשיך זעירא, "והמפעל הציוני יתקדם צעד נוסף לקראת מימושו. בדיוק כמו ב־1948, אז טעו הערבים כאשר התקיפו אותנו ואנחנו הרחבנו את גבולות החלוקה. ב־56' הערבים עשו טעות נוספת ואנחנו שוב הכינו אותם וביססנו את מעמדנו באזור. עכשיו, ב־67', הם עומדים לעשות טעות נוספת והמפעל הציוני יעשה שוב צעד קדימה", סיים זעירא. כעבור שבוע פרצה מלחמת ששת הימים.

ב־4 באוקטובר, יום חמישי, לקראת חצות, העביר מפעילו של אשרף מרואן התרעת מלחמה נחרצת. ראש המוסד צבי זמיר טס ללונדון באופן מיידי (בערב יום הכיפורים) כדי לשוחח אישית עם המרגל הבכיר. בפגישתם בלונדון ביקש זמיר להבין את מהות ההתרעה. "זהו זה", אומר מרואן, "זאת מלחמה". זמיר שאל מתי, ומרואן השיב: "שעת השקיעה, אור אחרון, מחר".

ביום שישי בבוקר, כמה שעות לפני שזמיר עלה על המטוס ללונדון כדי להבין ממרואן מה פשר ההודעה שהעביר, נערכה ישיבת מטכ"ל. זעירא הסביר כי המידע של זמיר על פריצת מלחמה הוא ידיעה התרעתית וכי "אין זה הגיוני מבחינת מצרים וסוריה לצאת למלחמה". גולדה בינתיים בביתה ברמת אביב. גלילי בקיבוצו, נען. לו קידר, מזכירתה של גולדה, מגיעה לרמת אביב ומזמנת אותו, והשניים נוסעים לקריה. בשמונה מתחילה ישיבת הממשלה בעניין ההכנות למלחמה. דיין משחק אותה כאילו הוא לא משוכנע סופית: "זאת בסך הכל ידיעת מודיעין".

דדו כבול למטרה של הדרג המדיני, אבל יודע מה יקרה לחטיבה 188, כמו למעוזי התעלה, אם לא יכה ראשון, מחליט לפעול כרמטכ"ל נטו, מסכן את עתידו הפוליטי אבל משוכנע בניצחון שיכפר על כך, ומתקשר למפקד חיל האוויר בני פלד: "בני, יש לנו זמן לתת מכה מקדימה. אפשר לתת מכה בשתיים אחר הצהריים".

בישיבה אומר דיין: "יש לי טראומה. לא של הרמה (הכוונה לא של חטיבה 188 – ר"א), אלא של היישובים שם. יפרצו לא יפרצו". זעירא בשלו: "לא תפרוץ מלחמה. סוריה כזכור נכנסה למערך חירום ותרגלה כיבוש רמת הגולן לפי תוכנית אב שנמצאת בידינו ונראה לנו שזו התוכנית הבסיסית לכיבוש רמת הגולן". עד היום איש אינו יודע לומר בביטחון מדוע עמד זעירא על דעתו בעיקשות שמצטיירת כיום כחסרת היגיון לחלוטין. בהיעדר דיווח כלשהו על שיחות פרטיות בין דיין וזעירא, הדרך היחידה להבין את מה שאירע היא לבחון כיצד זעירא מבין את דרך חשיבתה של ההנהגה המצומצמת (הם יתחילו, אנחנו נכה בחזרה ונחזק אחיזתנו המעשית והמדינית בשטחים) ומכאן להקיש על חלקו שלו בגיבוי החשיבה הזו – הן כמעריך הלאומי הקובע, הן כמקורב לדיין והן כשואף לרמטכ"לות.

ב־11:30 נערכת ישיבה נוספת של מעין קבינט במשרד הביטחון. נוכחים: דיין, גלילי, בר־לב, פרס, שלמה הלל, מיכאל חזני, דדו, זעירא והרמטכ"ל לשעבר צבי (צ'רה)צור, ששימש כעוזר לשר הביטחון. סגן הרמטכ"ל, טליק, כרגיל, לא הוזמן. אולי משום שהיה עשוי לשאול שאלות שאין עליהן תשובה, כמו האם אנחנו רוצים במלחמה. הפורום הזה יודע שהולכים למלחמה בעייתית מבחינת תנאי הפתיחה, הגם שיש בה פוטנציאל למכת נגד היסטורית. כניסה למלחמה בתנאים נחותים במודע מחייבת גיבוי פוליטי רחב יותר ומספר פוליטיקאים מקורבים (כולל חיבור קואליציוני עם המפד"ל באמצעות ח"כ חזני) שותפים כביכול בתהליך קבלת ההחלטות.

גולדה, גלילי, דדו וזעירא מתואמים. הבעיה היא דיין, שיש באישיותו ממד לא צפוי, שלא לדבר על המאבק הממתין בבחירות הקרבות בינו, כאיש רפ"י, לבין גולדה וגלילי, אנשי המערך. האיש שאמור להוות משקל נגד לדיין הוא חיים בר־לב, רמטכ"ל לשעבר, מבני הטיפוחים ואיש אמונה של ההנהגה הפוליטית. שנה קודם לכן, כאשר דיין ניסה להעביר החלטה על תפיסת מעברי הגידי והמתלה ונסיגה מקו המים בתעלה, בר־לב, אז עדיין רמטכ"ל, התנגד וזכה לגיבוי של גולדה וגלילי. כך ביסס את המשך דרכו הפוליטית. ההצעה, אגב, לא הגיעה להצבעה, כיוון שדיין, כהרגלו, נסוג מהצעתו שלו.

ולמרות הכל: בר־לב אומנם מזוהה פוליטית, אבל הוא קודם כל איש צבא ויש בו אחריות אמיתית של מפקד לגורל גיסותיו. הוא מעביר פתק לדדו: "כמה טנקים יש לך בסיני וברמה?". דדו השיב: "300 בסיני, 210 ברמה". הישיבה נמשכת (בשיחה עם דיין באותו יום מציין דדו שיש בגולן 175 טנקים). באותו הזמן, 11:45, עת הקבינט מכונס בקריה, נערכת גיחת צילום מעל הרמה – עד דמשק. כעבור שעה דווח על ידי יחידת ההאזנה על העלאת הכוננות בחיל האוויר הסורי למקסימום. המידע הזה זורם היישר לישיבה. זעירא מציג את הערכת אמ"ן: העלאת הכוננות היא בגלל גיחת הצילום שעה קודם. ייתכן שהסורי חשב שזו הקדמה למכת מנע אווירית.

חקה, אלוף פיקוד הצפון, נוכח בישיבה. הוא מכיר את הנפשות הפועלות והאילוצים המדיניים, ודאגתו הולכת ומתגברת. הוא מוריד למטה הפיקוד הוראות להגביר כוננות. בשעה 12:00 הוציא פיקוד הצפון מסמך המחלק את האחריות בין חטיבות השריון 188 ל־7. "188 בכוננות להתקפות מקומיות לפי 'ברק'. חט' 7 בכוננות להתקפות נגד על פי העדיפויות הבאות: 1. פתחת קונייטרה. 2. פתחת רפיד. 3. ציר נפט. 4. אזור 104־105". המשמעות: יצחק בן שהם, מח"ט 188, מפקד על הפעילות בכל הקו במקרה של אירוע אלים. יאנוש בן גל וחטיבה 7 בעתודה לצורכי מכת נגד.

בינתיים, בקבינט, זעירא מסכם: "הסימנים עדיין מעידים שהסורים והמצרים לא הולכים לתקוף… אבל השורה התחתונה היא שהרוסים יודעים שהמצרים והסורים הולכים לתקוף". דיין אומר ברורות: "אין להזיז כוחות אלא אם זה ממש מתחיל". המשמעות היא כי הקבינט המורחב היה מוכן לספוג מהלומה ראשונה כדי שהעולם יידע שהם התחילו ואז נשלים את המלאכה. הרמטכ"ל לשעבר צור חשב בקול רם: "אם הם באמת מתכוננים למלחמה, אז הם רוצים לעשות אותה במפתיע, עובדה שאנחנו עד עכשיו לא יודעים". דיין השיב: "יכול להיות שהתרגיל שלהם זה כיסוי ושאנחנו נחשוב שזה כיסוי". צ'רה, שלא השתייך ללופ הביטחוני המוכן לספוג מכה ראשונה, החזיר: "אז בואו נהיה מוכנים". דיין לא יכול היה להתחמק וענה: "השאלה אם רוצים או לא רוצים לתת לערבים התרעה שאנחנו לא הולכים לעשות שום דבר. שאנחנו יודעים שהם עושים זאת. שהם ימצאו את עצמם שאנחנו מוכנים. ואז כל האלמנט של ההפתעה שהם אולי בונים עליו, יידעו שזה לא קיים".

זהו תמלול מדויק של דברי דיין ואין שום דרך להבין את הטקסט הזה אלא כפי שהוא נאמר: דיין מוכן לספוג מכה ואינו מוכן לעשות שום צעד שירתיע את הערבים מלתקוף. בסוף הדיון חוזר דיין ומבהיר את עצמו ואת כוונת הדרג המדיני: "אם אין לנו מדיניות האומרת לאפשר להם להתחיל במלחמה, אז חבל לקלקל את העסק. יבואו וניתן להם טיפול". המשמעות: תנו להם לתקוף, נספוג אבידות, אחר כך נכניס להם.

באותו יום שישי עולה בקבינט תהייה בעניין ערביי ישראל והשטחים. דיין: "לא למנוע מהם לעבוד ולהשאיר הכל כרגיל. לא לסגור שערים. ירצו לברוח? יברחו". לקראת צהרי יום שישי הולכים משתתפי ישיבת הבוקר לישיבת ממשלה רחבה יותר בלשכת גולדה, בבניין ראש הממשלה הישן. דיין אומר שם ש"נעשו הכנות פרט לגיוס מילואים… אנחנו לא מודאגים בחזית המצרית, ובחזית הסורית אנחנו מודאגים כל השנה". וכמי שיודע שדבריו יוצאו החוצה ומהקשרם הוא מצהיר: "אין לנו שום מגמה לפעולה יזומה". במהלך הסקירה של זעירא תוהה השר ויקטור שם טוב מה יקרה אם הסורים יתחילו לנוע. "הם לא יעיזו", השיב לו זעירא, אבל שם טוב לא ויתר: "ואם יעיזו?". זעירא: "הם יחטפו באבי אביהם".

זמן קצר לאחר מכן, בשיחה עם בני פלד וללא אישור שר הביטחון – מאשר דדו, שמבין היטב מה פירושה של ההחלטה להמתין למכה סורית, גיוס כמה אלפי אנשי חיל האוויר, כדי שהחיל יהיה בכוננות מלאה. 30 שנה אחר כך זעירא משחזר בספרו כי באותו יום שישי, "אני סוקר את הערכות המצב של קברניטי המדינה כפי שהוצגו בדיונים השונים ואני חייב לסקור את הערכות המצב שלהם היות שהדילמה כאן איננה צבאית אלא מדינית". ומוסיף: "כל פעולותיו והחלטותיו של שר הביטחון החל מבוקר זה מתבססות על הערכתו שייתכן ומצרים וסוריה זוממות התקפת פתע ביום כיפור! (סימן הקריאה של זעירא – ר"א). עובדות בעלות חשיבות עליונה הוסתרו והועלמו במתכוון מוועדת אגרנט".

אלא שנראה ששום עובדה הנוגעת לתהליכים שעברו על המטה הכללי לקראת המלחמה לא הועלמה מעיני הוועדה, משום שהיא בדקה את כוננות הצבא בלבד לקראת מלחמה ולא את כוננותו על פי הנחיות הדרג המדיני.

בשלב הזה, כשאנחנו כבר פחות מ־24 שעות לפני פרוץ הקרבות, מעלה גולדה את החשש מהתגלגלות ל"קטסטרופה" ("מה יקרה אם יקרה" וכו'), ודדו מרגיע עם "יש לנו טיל חדש, ה'עברי' (רמז ליריחו, המסוגל על פי מקורות זרים לשאת ראש חימוש גרעיני – ר"א), המאפשר להגיע למבואות דמשק. יש לנו אפשרות פגיעה רחבה מאוד בכל צפון סוריה, שם אין טילים והם לא יכולים להגן עליהם מפני המטוסים שלנו". הנוכחים מתפזרים. גולדה וגלילי קובעים ישיבת עבודה נוספת, בפורום הזה, ביום ראשון, 7 בחודש, מיד אחרי יום כיפור. הפרוטוקול המלא של הישיבה מעלה נקודה אחת ברורה: אף אחד לא עסק בשאלה אם ניתן למנוע את המלחמה.

מלחמת כיפור חזית הצפון יצחק חופי התייעצות  (צילום: באדיבות ארכיון צה''ל, עיתון ''במחנה'')מלחמת כיפור חזית הצפון יצחק חופי התייעצות (צילום: באדיבות ארכיון צה"ל, עיתון "במחנה")

השעה 17:00. יום הכיפורים תשל"ד נכנס דקה קודם לכן. בנייני משרד הביטחון והמטכ"ל חשוכים. קומת הרמטכ"ל חשוכה גם היא, למעט לשכת דדו עצמו. מזכירתו, אסנת מרדור, בחדר סמוך. אור בודד דולק גם קומה אחת מתחת, באמ"ן. רס"ן אילן תהילה, קצין תורן, יושב וממתין להתפתחויות. דדו בינתיים מדבר עם פלד: "אני לא רגוע, בני. תעשה הכל כדי שנוכל להכות מיד מכת מנע".

כמה קילומטרים צפונית לשם, בבסיס יחידה 848, ביחידת ההאזנה המטכ"לית, דולקים כל האורות כמו בכל הלילות האחרונים. סא"ל יואל בן פורת, מפקד היחידה, עדיין לא יצא לביתו, הגם שהוא גר ממש בסמוך. בשש בערב רוכן קצין צעיר על מפענח חבוש אוזניות ועוקב אחרי הטקסט, משרבט חתימה על הנייר וצועד בדרך המוכרת למשרדו של בן פורת. "עוד אחת" הוא מניח את התשדורת שיורטה זה עתה: "אין לך רשות לנחות", נכתב שם, "המתן עד שהמטוס לפניך ימריא".

״זהו זה", נחרץ הצעיר, "זאת ממש רכבת אווירית של אנטונובים שנוחתת בשדות תעופה צבאיים במצרים ובסוריה ואוספת את משפחות היועצים הסובייטים". "יצא לאמ"ן?", שואל בן פורת קדורנית. "בזה הרגע", אומר הצעיר וחומק מהחדר האפוף עשן סיגריות. הנייר מגיע לרס"ן תהילה, בקריה, וזה מדווח מיד ללשכת ראש אמ"ן: רכבת אווירית של מטוסים סובייטיים אוספת את היועצים הסובייטים. "אז מה?", שואל הקול.

"מלחמה", משיב תהילה.
"אתה בטוח?".
"הרקע שלי", עונה תהילה בפורמליות, "כמו שאתה יודע, הוא התמחות בברית המועצות, ואני רואה רק דרך אחת לפרש את זה: מלחמה".
הקול בטלפון לא שינה את צבעו וקצבו: "מי עוד יודע על זה?".
"רק החבורה של בן פורת, אתה ואני. אז מה אתה עושה עם זה?", לוחץ תהילה.
"תעביר", אומר הקול.

תהילה מדפדף בספר התקנות. "אני יכול להעביר את זה דרך הצנרת ישר ללשכה של הרמטכ"ל בתור 'לקט מלחמה'" (נוהל האומר שהגענו לנקודת האל־חזור שממנה יוצא הצבא מיד לקרב, כולל גיוס נרחב.
תהילה התכוון לכך שהוא יכול פיזית להעביר את המסר הזה היישר ללשכת הרמטכ"ל באמצעות מערכת של צינורות פנאומטיים שדרכם מעבירים ניירות בתוך בניין המטכ"ל.
"ישירות לרמטכ"ל?", חוזר ושואל הקול מהשפופרת.
"אתה יודע", תהילה כבר לא כל כך בטוח בעצמו, "על פי הנוהל אני יכול לדווח לרמטכ"ל ישירות".
"לך על פי הנוהל הרגיל", אומר לו הקול בטלפון בנימת שררה רגועה.
"אוקיי", אומר תהילה, מניח את השפופרת ורוכן על האינטרקום. "תני לי את ראש המדור", הוא פוקד על הפקידה התורנית. "איננו", חוזרת אליו הפקידה כעבור כמה זמן. "חפשי אותו מתחת לאדמה או המיטה", פוקד תהילה ומביט בשעונו: שש וחצי, הרמטכ"ל עדיין בלשכתו.

במשרדו של תהילה צף קולה של החיילת מהאינטרקום: ראש המדור על הקו. "רכבת אווירית מפנה את היועצים הסובייטים", יורה תהילה בסטקטו נרגש למדי, וחוזר לאינטרקום: "תני לי את ראשי ענפי סוריה ומצרים ואחר כך את ראש חטיבת מחקר ועוזרו".
"גם איסוף?", שואלת הפקידה התורנית. "רק מחקר", מקצר תהילה.

הערכות המצב אינן מועברות למנחם דגלי, ראש חטיבת איסוף שמודר, כיוון שאינו עובד בראש אחד עם זעירא, ראש אמ"ן. דדו עדיין בלשכה. הפקידה לא מוצאת את הנמענים וחוזרת לתהילה. "מה זאת אומרת אינם?", מתקצף תהילה על החיילת האומללה, "חפשי אותם תחת כל אבן".
בשעה שבע בערב, סא"ל יונה בנדמן, ראש ענף מצרים, על הקו: "שטויות", הוא אומר לתהילה בעניין הדיווח של יחידת ההאזנה, "אבל דווח לראש החטיבה". תהילה מדווח לאל"ם אריה שלו, ראש חטיבת המחקר.

השעה שמונה בערב. דדו עדיין שם. בן פורת כבר יצא. כשהגיע לביתו, הוא מצלצל לקצין הצעיר ששיגר את היירוט לתהילה. מה קורה? "אני מדווח לכל מי שצריך", השיב. בן פורת בהלם: "למה הוא לא העביר את זה לרמטכ"ל?". הקצין הצעיר משיב בקול מהוסס: "ממה שאני מבין, הוא מחפש עכשיו את ראש אמ"ן".

קצת אחרי שמונה חוזר תהילה לפקידה התורנית: "נו, מה עם ראש אמ"ן?". הפקידה: "הטלפון בבית לא עונה". תהילה: "חפשי את הנהג שלו".
בן פורת מצלצל לתהילה: "אם משהו לא זז", הוא מאיים – לא ברור על מי, "אני בעצמי מגיע לרמטכ"ל". בשמונה וחצי מצליחה הפקידה להשיג את זעירא. "חפש מקורות נוספים להצלבה", אומר זעירא לתהילה, "ותבקש גיחת צילום מחיל האוויר לאימות".

"המפקד", תוהה תהילה, "אולי זה מחייב הוצאת לקט מלחמה?".
"אין צורך", חותך זעירא, "מי עוד יודע?".
"יואל, יונה, אריה, ועכשיו אתה".
"אוקיי", מסכם זעירא.
תהילה מהסס: "הסתכלתי בנהלים בקשר ללקט מלחמה עבור הרמטכ"ל…".
"לא עכשיו!", מתיז זעירא.

בתשע בערב יוצא דדו לביתו. "לא מצאתי לנכון להזעיק את הרמטכ"ל ב־11 בלילה", הסביר זעירא לוועדת אגרנט כשנשאל מדוע לא הורה לרס"ן תהילה להעביר לרמטכ"ל את המידע על הרכבת האווירית, והוסיף: "ממילא אם הרמטכ"ל היה רואה את זה, היה אומר 'לגורודיש יש 300 טנקים, לחקה יש 177, בני מחזיק את כל הטייסים בבסיסים וכולם עומדים עם האצבע על ההדק'". רס"ן תהילה, אגב, לא הוזמן לוועדת אגרנט.

גורודיש מלחמת יום כיפור (צילום: ארכיון צה''ל)גורודיש מלחמת יום כיפור (צילום: ארכיון צה"ל)

כמה שעות אחר כך, שתיים וחצי לפנות בוקר, שבת ויום הכיפורים, 6.10.1973. ראש המוסד זמיר מצלצל לרל"ש שלו, פרדי עיני. "דווח לכל מקבלי ההחלטות שהאיש שלנו משוכנע ב־99.9 אחוז שהמלחמה תפרוץ למחרת בשש לפנות ערב". עשר דקות אחר כך מצלצל פרדי לזעירא. בארבע בבוקר מעירים ראשי הלשכות את גולדה, דיין ודדו, ואחריהם את כל חבורת החוד. חצי שעה אחר כך כבר נערכת ישיבה אצל דדו. "בשבילי זו מלחמה", אומר הרמטכ"ל למפקד חיל האוויר, פלד, "מתי תוכל לתת מכת מנע?". פלד: "בעשר וחצי". דדו: "אני הולך לדבר עם דיין".

דיין לא נגיש. דדו מצלצל לגולדה. ראש הממשלה נחרצת: "אלי (זעירא) אומר שלא ברור אם תהיה מלחמה והאמריקנים מתנגדים בתוקף שניתן מכה ראשונה". בחמש בבוקר דדו בלשכת דיין. שר הביטחון לא משוכנע סופית. מציע לדדו לארגן לילדי המתיישבים בגולן "טיול" כדי להרחיק אותם. דדו חוזר ומדבר על מכת מנע. דיין סבור שאין סיבה לדבר כרגע על מכת מנע והוא חושש מתגובת ארצות הברית, "אבל אדבר עם גולדה". דדו דוחק בו לגייס את כל המערך הלוחם – 200 אלף איש. דיין דוחה: "רק על סמך המידע של צביקה (זמיר) לא משגעים את כל המדינה", אבל מאשר עוד חטיבה ("אחת בלבד") לרמת הגולן. דדו יוצא ועוזריו של דיין נכנסים. "תוודאו שמורידים את הנשים והילדים מרמת הגולן", הוא מורה להם ויוצא לפגישה עם גולדה, כדי שיהיה ברור שהפקודה לאיסור מכת מנע מקדימה מגיעה מהדרג המדיני.

קצת לפני שש בבוקר, עם ישראל בתפילות שחרית של כיפור ובלשכת הרמטכ"ל מכונסים ראשי האגפים ומפקדי הזרועות. דדו סוקר בפניהם את המצב. זעירא: "מבחינה פוליטית המלחמה לא נחוצה לנשיא מצרים". דדו: "אלי, בוא ננהג כאילו יש מלחמה. אם הערבים הותירו לנו רק 12 שעות זה כבר הפתעה וזה לא טוב…". בשש וחצי דדו מקבל פענוח שתי גיחות טיסת צילום, כולל מרחב תל חרה, שבו ריכוז כוחות סוריים גדל והולך, ומדווח לדיין: "הסורים הוסיפו שמונה סוללות ארטילריה חדשות למערך הקדמי, כולל סוללה של מרגמות כבדות 240 בפעם הראשונה בקו. כלומר, הם מתכוונים לכתוש את המוצבים. הם מתכוננים לתקוף הלילה. אני חושב שצריך לחשוב על מכת נגד".

דיין צמוד למדיניות שזה מכבר נקבעה: תנו להם להתחיל, אחר כך נשבור להם את העצמות ויהיה כאן שקט 40 שנה – והוא מחזיר לדדו בנוקשות: "התשובה היא לא. מהלומה מונעת לא באה בחשבון, אלא אם כן אנחנו יודעים בוודאות שהם עומדים לתקוף את תל אביב", ומוסיף: "אנחנו במצב פוליטי שלא נוכל לעשות מה שעשינו בששת הימים. אבל אם המצרים מתחילים, אפשר לעלות על הסורים אפילו אם הם ישבו בשקט".

דדו, שיודע מהו מחיר הספיגה, מתקומם: "אני בעד ללכת על סוריה. חיל האוויר יכול להתחיל ב־16:45 ונתתי התרעה להיות מוכנים אחר הצהריים ויש עוד שעת אור". דיין מסרב: "לא בא בחשבון. אפילו אם האמריקנים יהיו בטוחים שהערבים יתקפו, הם לא ייתנו לנו לתקוף ראשונים. גם כשאגיע לגולדה, לפי דעתי היא תאמר לא".
ו

בכל זאת, הכל מבינים שלהשאיר את הקו ברמה בידי שני גדודים עם גיבוי חטיבה מאחור (7 של יאנוש) הוא עניין בעייתי. "מה אתה צריך לרמת הגולן ולאיזה מערך אתה רוצה להגיע?", שואל דיין. "שלוש אוגדות", אומר דדו, "נגיד שהם יפרצו, אני רוצה לעבור למכת נגד, אז יכול להיות שגיוס פומבי יהרוס להם את התוכנית. אם אחליט עכשיו, אז בערב יתרכזו ובבוקר נכנסים לקרב, אני מדבר על עוד 300 טנקים לרמה, שם יש לנו 175 כיום, גם אם יתקפו בלילה אנחנו ערוכים". "אדבר עם גולדה", אומר דיין, "נדבר על אוגדה בצפון, מה אתה עוד צריך?". דדו: "הייתי מגייס שתי אוגדות בצפון, אחת בדרום ואחת עתודה במרכז". דיין מאשר: "אוגדה בצפון, אוגדה בדרום ואת חיל האוויר, שזה 50 אלף איש, השאר נראה בלילה, אחרי הירייה הראשונה".

"לא מקובל עליי", מתעקש דדו, "אני ממשיך לדרוש גיוס מלא – שכל העולם יידע שאנחנו מוכנים למלחמה". "אפשר להודיע גם מבלי לגייס", מציע דיין ומסייג: "מבחינה פוליטית זה יכול להזיק, כי יאמרו שאנחנו עמדנו לצאת למלחמה – הרי גיוס מילואים זה אקט מלחמתי". בני פלד חוזר ומבקש תקיפה מקדימה של מערך הטילים ושדות התעופה בעומק סוריה. דיין מסרב: "אי אפשר עקרונית לפתוח באש לפני שהם פותחים באש. כבר גייסנו שתי אוגדות ואת חיל האוויר. אם הדברים יחמירו בלילה נגייס את השאר. אם נגייס עוד זה יהיה סימן שאנחנו הולכים למלחמה".

דדו לא מוותר: "אני בעד גיוס גדול, 200 אלף מיד. יכול להיות שזה מפליל אותנו, אבל שיגידו ואנחנו ננצח. אני יכול להוציא את חיל האוויר הסורי מפעולה בצהריים, לתקוף את מערך הטילים בשלוש אחר הצהריים ובחמש חיל האוויר יכול לתקוף את הצבא הסורי ולמנוע ממנו פעולה". דיין, שכבר בדרכו לישיבת הממשלה לקראת המלחמה, משיב: "נראה מה אומרים החברים".

שעתיים אחר כך, זעירא ופלד עולים ללשכת הרמטכ"ל, סגנו, טליק, מצטרף מאוחר יותר. דדו: "זהו זה, מלחמה. בטלו את כל החופשות בחזית הצפון והדרום ובחיל האוויר". לטליק הורה להעלות את כל חטיבה 7 לגולן ולהכריז על מצב כוננות ג', כלומר הפעלת גיוס מילואים כללי. "מה בעניין מכה מקדימה?", דוחק פלד ברמטכ"ל. "אני הולך לגולדה לקבל אישור", משיב דדו, ומורה לחקה: "שיאנוש יישאר מאחור".

פלד חוזר ללשכתו בבניין חיל האוויר הסמוך לבניין המטכ"ל, משוכנע שהאישור בדרך. זעירא יורד לאמ"ן ויושב לכתוב את לקט הערכת המודיעין. פחות מחמש שעות לפני פרוץ הקרבות, זה מה שנכתב שם: "אין שינוי בהערכותינו כי הצעדים הסוריים נובעים מחשש שאף גבר ביממה האחרונה מפני פעולה ישראלית. סבירותה של פעילות סורית עצמאית נשארה נמוכה". זעירא מאשר את הנוסח, והלקט מופץ ב־11:00 בבוקר כיפור לתפוצת צרכנים מוגבלת שאינה כוללת את פיקוד הצפון. את השמועות, כמובן, אי אפשר לעצור.

בינתיים, גלילי, נציג ראש הממשלה, משגר מברק לשר החוץ אבא אבן, השוהה בוושינגטון, ומורה לו לפנות לקיסינג'ר ולהודיע כי "אנחנו עומדים בפני מתקפה משולבת מצרית־סורית שמטרתה כיבוש הגולן וצליחת התעלה".
ב־11:30 מצלצל דדו לפלד: "גולדה אומרת שניקסון אמר לה שאם אנחנו נפתח, הם יטילו עלינו סנקציות".
"שיטילו", מחזיר פלד.
דדו מחזיר אותו לתלם. "יש עלינו אמברגו צרפתי, ואם האמריקנים עושים שריר, אין לנו יותר משלושה ימי לחימה".
"המפקד!", זועף פלד.

"המפקדת", מבהיר דדו, וחוזר לזעירא: "מה המצב, אלי?". על פי זעירא, הסבירות עדיין נמוכה ובפער הזה אי אפשר ללכת מול האמריקאים.
בשלב הזה דדו כבר מזמן לא רואה עין בעין עם זעירא, ומשוכנע שהמלחמה תתחיל בכל רגע, אלא שהדרג הפוליטי – ראש הממשלה, שר הביטחון וגלילי – מונעים ממנו לעשות פעולות מנע – גיוס מילואים נרחב, הפעלת חיל האוויר, מתן מכת מנע. לאלוף פיקוד הצפון, חקה, הכל ברור, ולאחר המלחמה אמר: "גם בששת הימים הייתה אותה דילמה, אז הודענו שהם באו לתקוף אותנו ותקפנו ראשונים. אולי מכיוון שהיינו ערב בחירות, היה שם חשש שיאשימו את המערך של אז שהם עושים זאת במכוון". בשעות הבוקר של כיפור, כשנכנס חקה ללשכת הרמטכ"ל, יחד עם גורודיש, אמר להם דדו: "זהו זה, המלחמה בשש. בואו ונראה איפה אנחנו עומדים".

"מה עם תקיפת מנע?", שאלו שניהם. "בבדיקה", ענה דדו, "אני בדרך לישיבת הממשלה".
דדו ידע היטב שגם אם אין לו ברירה אלא להתיישר על פי הדרג המדיני, הוא חייב לעשות משהו כדי להימנע מהאפשרות שגל סורי ישטוף את הקו הראשון. הוא מזמן אליו את מפקדי החזית הבכירים כדי להודיעם שזהו זה. מלחמה, אבל גם כאן הוא כבול לתכתיב של הנמכת פרופיל וחשש מפני אקט תוקפני מצדנו שייראה כאילו אנחנו פתחנו במלחמה. הטכניקה היא להעלות את דרגת הכוננות כאילו מלחמה בשער, אבל להעביר את המסר שאנחנו לא רוצים בה וכי יש סיכוי שהצד השני יחזור בו. בעוד חקה עושה דרכו בחזרה לרמה, קורא לו דדו שנית להגיע לישיבת מטכ"ל נוספת בצהריים. הוא חוזר למטכ"ל ובעוד הם דנים במצב, נפתחה האש ברמה ובתעלה.

רק לאחר שהחטיבה הירושלמית (בסיני) וחטיבה 188 (בגולן) נכתשו כמעט כליל, הצליח צה"ל לשנות את האיזון ולהעביר, בהתאם לדוקטרינת המלחמה הקלאסית שלו, את המלחמה לשטח האויב. המחיר, כמובן, היה נורא ואיום, אבל נראה שזו הייתה החלטה מודעת של הדרג הפוליטי. נראה שברשימת שותפי האסכולה הזו, של קודם נספוג ואחר כך נכה, היו גולדה (מפא"י), גלילי, אלון (אחה"ע) דיין (רפ"י) דדו ובר־לב (צה"ל, מקורבים למפא"י) וזעירא (האיש של דיין ורפ"י). השותפים לדיונים, בלא שהיו שותפים למדיניות אבל ניתן היה לסמוך על הגיבוי שלהם, היו זמיר, מזכירה הצבאי של גולדה – תא"ל ישראל ליאור, סא"ל אבנר שלו – הרל"ש של דדו, וסא"ל אריה בראון – הרל"ש של דיין.

סגן הרמטכ"ל ישראל טל לא היה שותף לכך. הוא היה ידוע כאישיות עצמאית. כבעל דעות לעומתיות לא היה יכול להשתלב בפורום שכוונתו ללכת למלחמה שאין עליה קונצנזוס. השאלה היא למה זה התנהל כך, והתשובה המשוערת היא כי כך פועלת צמרת שיש לה מטרות לאומיות אסטרטגיות המחייבות מניפולציה על כל העולם, כולל הציבור שלה. כל פעילות מצדנו – גיוס מוגבר, כוננות יתר בקו, לך דע איזה גנרל שוחר קרבות וחסר אחריות מדינית היסטורית (רפול? יאנוש? שרון?) יפתח באש ואחריו יבער כל הקו, ובסופו של יום זה ייראה כאילו היהודים התוקפנים שוב פתחו במלחמה כדי לחטוף עוד נתח של אדמה ערבית.

בסופו של דבר, נראה שהתוכנית הזו הצדיקה את עצמה וקבינט המלחמה השיג את מטרותיו: המלחמה הועברה לשטח האויב, 101 קילומטר מקהיר ו־70 קילומטר מדמשק. מה שלא הובא בחשבון הוא מספר ההרוגים, תמונות התבוסה של הימים הראשונים, הזעם הציבורי והנקמה בקלפי ב־1977. 

אהוד ברק: לא היה איום קיומי

כשמונה לרמטכ"ל, ביקש ברק להבין "מה קרה" ביום הכיפורים. המסקנה: הממשלה לא הייתה יכולה לצאת למלחמה בתירוץ של שמירה על השטחים הכבושים, ולכן לא תקפנו

כשנבחר אהוד ברק לרמטכ"ל, הוא הושיב צוות שיסכם עבורו את אירועי מלחמת יום כיפור "כדי להבין בדיוק מה קרה", כדבריו. בישיבת מטכ"ל מורחבת עם כניסתו לתפקיד הוא הפיק את הלקח שלו: "הפעלת הכוח הערבי במלחמת יום כיפור לא נועדה לחסל את ישראל ככוח צבאי אלא נועדה להפעיל תהליך מדיני. הערבים הבינו דבר שאנשים שלנו לא הבינו, שניתן לגשר על הפער בין תבוסה צבאית בשדה הקרב לבין חליבת הישג מדיני. כולל טלטול תפיסת הביטחון שלנו והביטחון העצמי של החברה הישראלית".

אהוד ברק כרמטכ''ל (צילום: ראובן קסטרו)אהוד ברק כרמטכ"ל (צילום: ראובן קסטרו)

וגם: "מבחינתה של הצמרת, תולדות מדינת ישראל מורכבות משרשרת של פרקי רגיעה שנקטעים על ידי מלחמות שמקורן בשגיאה ערבית ותוצאתן היא הרחבת מעגל ההישגים שלנו ויצירת קו התחלה לצעד הבא בהתפתחות הציונות. לפי דעתי, לא היה קיים איום קיומי על מדינת ישראל בשום שלב של מלחמת יום כיפור. לא הייתה שום סכנה שהמצרים יגיעו עוד פעם לאשדוד או הסורים למשמר הירדן. יכול להיות, וזה נכון, שאלמלא הפעולות המתקנות והקטנות שנעשו ביומיים האחרונים מתוך אינסטינקט בטן של זהירות – שהיה נוצר מצב שבו ההצלחות הראשונות של הסורים היו מקבלות ממד יותר חזק, אבל גם אז אני בספק אם המסה של הכוח שהוטלה הייתה מסוגלת להציב איום קיומי על מדינת ישראל".

בהזדמנות אחרת, בהתייחסו לשאלה מדוע לא התכוננה הצמרת באורח נחרץ יותר לקראת המלחמה אמר ברק: "כשאתה מסתכל ביושר ואתה שואל מה הפריע לפרוס יחד עם הסדיר את המילואים, אין לך תשובה אמיתית". במקום להשיב תשובה אמיתית ברק מנתח: "למעשה ההנהגה המדינית של מדינת ישראל לא מבררת לעצמה ביושר או עד הסוף מה מובנו של ההישג של ששת הימים. המלחמה נפתחה כדי להסיר איום, האם ההישג הוא הסרת האיום? האם הוא פיקדון עד שהצד השני יבוא לדיון על שלום? או האם ההישג משקף את מינימום האחיזה האסטרטגית שמבטיחה את קיומה של ישראל לטווח ארוך במזרח התיכון".

ברק משיב בעקיפין: "האיום הקיומי הוסר גם על ידי התפתחויות אחרות של היכולת הכוללת של מדינת ישראל שבנייתן החלה שנים קודם לכן והן עושות את מחיקת ישראל מן המפה לדבר בלתי אפשרי. לממשלה יש מנדט להחזיק את שארם בלי שלום אבל אין לממשלה מנדט – והיא לא חושבת שיש לה מנדט, להוביל למלחמה או ללכת בעיניים פקוחות בתוך מסדרון שמוביל בסוף למלחמה כדי להגן על הרצף הטריטוריאלי עד שארם".

עוד מספר ברק לסגל הפיקוד הבכיר כי "באפריל 73', אחרי שאנשי הצבא (דדו, זעירא ואחרים – שהסבירו שמשמעות המצב היא מלחמה כוללת עם מצרים וסוריה – ר"א) עזבו את החדר והדרג המדיני (גולדה, דיין וגלילי – ר"א) נשאר לבדו, אמר גלילי לנוכחים: 'אם זה נכון מה שניתחנו כאן בדיון, קרי שהערבים נמצאים על מסלול שהולך למלחמה רק משום שאנחנו איננו מוכנים להיכנס לדיון על תוצאות מלחמת ששת הימים, אזי למלחמה הזאת, שהמסלול הזה מוביל אליה, אין לנו מנדט מהממשלה'".

וממשיך ברק לספר לקצינים: "דיין אמר להם, 'לא מוכרחים לסבך את הממשלה בכל הדיון המורכב הזה'". וכאן ברק אומר: "לדעתי, המצב הוא שלממשלה אין מנדט להוליך למלחמה, והיא מעריכה שאם היא תנסה היא לא תקבל מנדט כזה, ואם היא תציג את זה במונחים כאלה, מלחמה על שארם, היא עלולה להידחק על ידי הציבור שלה או על ידי האמריקנים, או שניהם, לדיון מדיני שהיא לא רוצה בו".

וכדי להבהיר לנוכחים שלא מדובר בחילוקי דעות בין הדרג המדיני לצבאי, הוא אומר להם: "הצמרת הצבאית והמדינית עובדת מאוד צמוד ובצורה מאוד משולבת. לפי התרשמותי מהחומר שראיתי, הדרג המדיני, הגרעין הפנימי סביב גולדה, והצמרת של צה"ל והמודיעין, שותפים להבנה שהכף נוטה לכך שתהיה מלחמה ואם כך, זה מתבקש להביא את זה לדיון ציבורי ופוליטי. דיון על מה בדיוק מובנו של ההישג הזה של 67', ובשביל מה ולאיזו מטרה ותכלית אנחנו מחזיקים את הדבר הזה". כשברק מדבר על "הדבר הזה", הוא מתכוון לשטחים. אצלו, הסביר שם ברק, "לא תהיה מלחמה שאין עליה קונצנזוס ולא תהיה מלחמה כתוצאה מהחזקת השטחים בלא שהשאלה הזו תובא להכרעת העם". כידוע, ההיסטוריה לימדה שברק טעה – והטעה.

Source link

פוסטים קשורים

  • סיומות אתרי אינטרנט

    by Shokor
    by Shokor

    האם מפת האינטרנט הולכת להשתנות, לפחות בכל מה שקשור לכתובות האינטרנט והסיומות הידועות שכולנו מכירים? יכול מאוד להיות שהתשובה החיובית. מסתבר שיש גוף שנקרא "תאגיד האינטרנט לשמות משויכים" (ICANN), שמחליט …

    0 FacebookTwitterPinterestEmail
  • אפליקציות לקטנטנים

    by Shokor
    by Shokor

    למי מאיתנו שיש ילדים קטנים, יודע כמה הם נמשכים לסמארטפונים וכמה הם מוקסמים מאינסוף האפשרויות שהעולם הזה מציע. אז לכן החלטתי הפעם לסקור עבורכם מספר אפליקציות חינוכיות ומועילות שינעימו את …

    0 FacebookTwitterPinterestEmail
  • זהו למעשה עידן מפרסום ושיווק חומרי: חלפו למעשה הזמנים מפרסום אוניברסלי. חברת שיווק דיגיטלית יוצרת את יוזמת הפרסום והשיווק תוך הדגשת התכונות הבולטות בצורה כזו שהן פוגעות בקהל בהזדמנות המהירה …

    0 FacebookTwitterPinterestEmail

BShokor.Net

[tell-a-friend id="1" title="לחץ כאן להמליץ לחבר"]