אוריאל בן־דוסא היה בחור בן עשרים ושבע. קצת נמוך. משקפי שמש שנמצאים באופן קבוע על פדחת קצת קצוצה, מחזיקים כיפה קטנה ואפורה. הוא גר במרכז, גבעת שמואל או רמת גן, ועשה תואר שני בפיזיקה באוניברסיטת בר אילן. הוא היה נשוי טרי, שנה לכל היותר. אשתו, אלה, גדלה בתקוע. היא הייתה רוחנית קצת, עם שמלה פרחונית, תפילות וחיוך ענק שגרם לו להתאהב בה בשנייה הראשונה. היו להם כיוונים אחרים, ואולי לכן הם הסתדרו טוב ביחד. כשהוא הגיע למילואים בפעם הראשונה הוא עוד בכלל היה בייני"ש, אבל למילואים האחרונים הוא הגיע וישר הוריד את הכיפה ושם בכיס של הבי"ת. לאף אחד לא היה אכפת.
בשישי בערב ישבה הפלוגה אחרי כניסת שבת ואחרי ארוחת הערב, שהייתה עוף בתפוחי אדמה וירקות בתנור וכמה סלטים שיוני הרס"פ הכין, ואחרי הקידוש שבו כולם שמו מפית על הראש חוץ מהדתיים, ואחר כך אכלו למשך חמש דקות והתפזרו לעיסוקים שלהם, אחרי כל זה, אי שם בעשר בלילה, נכנס אוריאל לחדר האוכל כדי לקחת איזה תפוח או משהו, וגילה שאמנם בדרך כלל החמין של הצבא מונח על גז דלוק מכוסה, לכל היותר, במשהו, אבל הפעם החמין היה מונח על פלטה ולצידו כמה ג'חנונים וביצים קשות, והפלטה הייתה כבויה. אם לתקצר, כל האוכל של מחר היה מונח על פלטה שהפיוז שלה קפץ. כל מה שצריך היה, ככל הנראה, היה להרים איזה מתג, אבל שבת.
האפשרויות היו ברורות, ונפרשו לפניו כמו צומת דרכים; להרים את הפיוז בעצמו, ללכת לספר ליוני הרס"פ, לעידו הסמ"פ או לאיזה חילוני עם דרגות או להפך – ללכת ישירות לאחד הבייני"שים הכבדים יותר, דביר למשל, ולהניח על כתפו את ההתמודדות הזו. הוא יכול היה, כמובן, גם לשתוק. לא לספר לאף אחד, ולהניח שמישהו אחר יטפל בסיפור הזה כולו. מוטב יהיו שוגגים ולא יהיו מזידים, כמו שאומרים.
זו הייתה התוכנית, אבל כשיצא מחדר האוכל עם התפוח ראה את דביר, הבייני"ש של הפלוגה, ודביר חייך אליו כי ככה דביר נהג לעשות, ושאל "נו, איך הצ'ולנט?", והחיוך הזה שכנע את אוריאל להגיד לדביר "אתה צריך לראות משהו, דביר" ובכך, בעצם, לנקוט עמדה עקרונית בנושא. כי דביר נכנס למטבח, ראה את הפלטה כבויה, ומיד אמר "אוי ווי". אבל ה"אוי ווי" הזה היה חמור פי כמה וכמה ממה שאוריאל ציפה, ולכן הוא שאל "קרה עוד משהו?" ודביר, שכבר לא חייך, אמר שכבר הרבה זמן מציק לו שמשתמשים בצבא בגז בשבת, כי אפשר להגביר ולהנמיך אותו וכל מיני כאלה, ולמילואים האלה הוא הביא במיוחד פלטה חשמלית חזקה להניח עליה את הסיר, שלא על דעת הטבחים או יוני הרס"פ, כדי שלא יהיה איזה חילול שבת, ולמרבה הצער הפלטה הייתה חזקה מדי – והנה הפיוז קפץ, ואין אוכל חם למחר.
"מה תעשה?" שאל אוריאל.
"מה נעשה," תיקן דביר, ואוריאל הרגיש איך הוא נכלל, ברצונו או שלא ברצונו, בתוך הסיפור הזה אבל מהצד שהוא לא בטוח בו. "אני לא יודע. נגיד ליוני הרס"פ, אולי יש כאן איזה גוי של שבת. לא? איפה הגשש?"
הגשש לא ישן במוצב, הסתבר. מי שכן ישן היה יוני, שלא היה מרוצה שהעירו אותו. הוא חכך את הזיפים שטיפסו על הסנטר שלו וניסה להתפקס. הייתה שבת, ללא ספק. זה היה האוכל של מחר בבוקר. הוא בא ממשפחה מסורתית, אז הוא לא ניסה להציע להרים פיוז או להדליק אש או משהו כזה, כי זה לא היה עובר את אמא שלו, אז למה שזה יעבור את הדתיים של הפלוגה. במקום זה הוא שאל ישירות, "מה אפשר לעשות?"
"אפשר לנסות להביא איזה גוי שיעשה משהו" אמר דביר.
"אתה הולך לצעוק במרכז הפלוגה אם יש כאן גוי במקרה?" שאל יוני, "כי אני לא".
"ומה עם הגשש?"
"הוא לא כאן"
"אז מה עושים?"
"זה מה שאני שאלתי," אמר יוני. ואחר כך אמר, "טוב, לא רואה מה טוב יצא מלנסות לחשוב על זה כל הלילה. בואו נלך לישון. ודביר, אני אמרתי לך ששום דבר טוב לא יוצא מפלטה חשמלית, נכון? תחשוב על איזה פיצוי לפלוגה, כי אתה תצטרך לספק אחד כזה".
ארוחת הבוקר כללה פרילי וביצים קשות קרות, ירקות חתוכים, לחמניות קטנות. לא היו הרבה אנשים. רוב הפלוגה ישנה, הייתה בפעילות או יצאה הביתה. רק מי שהיה קשוב כבר ידע שדרמה עומדת להתחולל, כמו סופה שנצברת הרחק הרחק במורדות ההר, ועומדת לשטוף את העמק עוד מעט. יוני ניסה להשיג את הגשש, אבל זה התעכב עם איזה אירוע חשוב בפתיחת הציר, ואחר כך היה צריך להתקדם מהר לגדר של פלוגה ג' ובעצם לא אפשר היה לדבר איתו. דביר ניסה למצוא פתרונות. הוא כינס את הדתיים של הפלוגה – שלא היו הרבה, בעצם, דביר ואוריאל, יעקב, שלומי הקטן, ז'זו – וניסו לחשוב על פתרון, אבל לא היה להם שום רעיון. בסוף אמר יעקב שאולי הם יסלחו לנו הפעם, החילונים, אבל לא ברור היה על מה הם יסלחו ומה בעצם החטא הגדול יותר – העברת החמין לפלטה? קשר השתיקה סביב זה? למה בעצם הם לא אמרו את זה מראש לכל הפלוגה, כדי לאפשר למי שרוצה לעשות מה שהוא רוצה?
בזמן הזה ניסה יוני להכין סלטים ופתרונות אוכל ממה שנשאר במקרר, לא היה שם הרבה, והוא עשה מה שיכול היה.
מכל האנשים, היה זה ליבוביץ' שנכנס ראשון כדי לקחת לעצמו ארוחת צהריים וגילה שהצ'ולנט קר. ספק אם בכלל מבושל. הג'חנונים לא נראו טוב יותר. הכל היה קר, קשה, לא ראוי לאכילה. הוא העמיס את הצלחת בשניצל קר אך אכיל, בכמה לחמניות ובסלטים, ואז אמר בקול, "למה בעצם לא הדליקו את הפלטה?"
"היא נכבתה בערב שבת," אמר יוני.
"נו ו?" אמר ליבוביץ'
"נו ואי אפשר להדליק אותה בשבת. אתה יודע, דתיים".
"בטח שיודע דתיים," אמר ליבוביץ', "אבל הנה אני חילוני נניח, למה אי אפשר שיהיה לי אוכל חם בשבת שאני סוגר במילואים? שטויות, רק לחבר את הפלטה. הייתי עושה את זה בעצמי אם הייתם אומרים לי בזמן".
"לא רצינו שיהיה חילול שבת," גמגם דביר, שהופיע שם.
"מה?" אמר ליבוביץ'.
הפלוגה כבר התחילה להתאסף. ברור היה שקורה כאן משהו.
"אני לא מבין," אמר ליבוביץ', "אני מבין שאכפת לך ממני. כלומר אכפת לך מחילול השבת שלי, אבל לא אכפת לך מהאוכל שלי. אז תגיד, אכפת לך ממני או מהדת?"
דביר שתק.
"אז אני אגיד לך מה," אמר ליבוביץ', "אני לא הולך להגיע למילואים ולמצוא את עצמי רעב בצהריים או, גרוע יותר, מסתובב ברחבי רמת הגולן ומחפש משהו לקנות לעצמי לאכול. אני אקח את החמין הזה ואחמם אותו, בעוד איזה חצי שעה הוא יהיה חם. מי שירצה לאכול, מוזמן. מי שלא, שיאכל סלטים, מה אתם אומרים?"
"אבל אסור להדליק אש בשבת בצבא!" אמר שלומי הקטן.
"בסדר," אמר ליבוביץ', "זה לא צבא, זה מילואים".
"המילואים הם צבא," אמר יוני.
"מה קורה כאן?" שאל עידו. הוא הופיע משום מקום, הגיח, מחזיק בידיים שלו צלחת פלסטיק אדומה וסכו"ם צבאי.
"הדתיים לא מוכנים שידליקו אש, החילונים לא מוכנים לאכול אוכל קר," אמר יוני. "זו הסיטואציה."
"נו מה," אמר עידו. "מי עושה כאן את הצרות? הבייני"ש וליבוביץ'?"
"לא צרות," אמר ליבוביץ', "רק רוצה לאכול".
"לא יהיה כאן אש," אמר עידו. "יאללה, תאכלו סלטים, בערב נעשה ערב פלוגה ונשלים את החלבון שחסר לכם. זה מה שיהיה".
הוא אמר את זה נחרצות. אבל הפלוגה כבר התחילה לתסוס. מנו הודיע שאין דבר כזה להדליק אש בפלוגה, דת זה דבר לכבד. גבריאל אמר בדיוק להפך, בני אדם זה דבר לכבד. זה לא שהכריחו את הדתיים לאכול אוכל שחומם בשבת, בסך הכל שלא יסתכלו. כל הדתיים האלה עושים גם ככה שנה וארבע, מה הם באים עכשיו להחליט לנו על הפלוגה. הלו, אמר מישהו, איפה אתה היית כשאני נלחמתי בלבנון? עוד לא התגייסת, אה? אז שקט. אבל ככה זה, אמר מישהו אחר, הצבא היום הוא דתיים, פעם בחיים זה לא היה עובר. אני אתקשר לאמא שלי, היא תקפיץ לנו קצת אוכל מטבריה. מה קשורה אמא שלך, אתה לא רואה שזה דבר עקרוני? הכל הם עוקצים. תפילות, צומות, תורנויות, שבתות, ועכשיו זה. זה מילואים פה, שחררו רגע. לא, זה הסטטוס קוו, אי אפשר להפר אותו סתם ככה. בטח שאפשר, מה זה סטטוס קוו, סתם עמדה שנתקענו איתה. יאללה, אנחנו לא בשנות החמישים. אפשר לשנות דברים. כמו תחבורה ציבורית בשבת. בדיוק, זה כמו תחבורה ציבורית בשבת. אתם מבינים, זה העיקרון.
בסוף היה זה מרגו, הותיק, שלקח את הסיר ואמר טוב, נעשה ככה. אני לוקח את הסיר, שם ממנו בסירים קטנים ומחמם על המנגל. לא במטבח הצה"לי. סתם בצד, אתם יודעים. מי שרוצה לבוא לאכול שיבוא עוד כמה דקות לאכול. מי שמעדיף סלטים ואוכל של ארנבות, יש כאן. הלו, אמר יוני, מישהו כאן השקיע וחתך את האוכל של הארנבות הזה, ומרגו אמר בסדר, יוני, אל תכעס, אתה יודע, זה רק סלט. וזה לא שהחמין הוא מציאה גדולה, פשוט צריך לאכול. ויוני אמר גם את החמין אני הכנתי. דווקא השקעתי, בשר טוב וזה. ומרגו אמר סליחה, יוני, באמת סליחה, ולקח את הסיר והלך.
באופן מפתיע דווקא ליבוביץ' לא הלך לקחת את הסיר. בדקות שחלפו הוא אכל מהסלטים, נרגע, לקח עוד קצת מהחציל השרוף ומהגזר עם הקולורבי, אכל איזה תפוח ואמר לעצמו וואלה, אולי זה יקנה לי נקודות אצל מיטל אהרוני או אצל נעמה או אצל מישהי מהדתיות כאן בסביבה. מרגו חילק את החמין לחילונים שרצו, ואחר כך החזיר את הסיר החם למטבח. אחרי שיצא, נכנס אוריאל בן דוסא למטבח, ראה את הסיר החם, ואמר לעצמו אולי עכשיו, אולי אני אקח את החמין עכשיו ואוכל, הנה זה כבר חם ולא אני חיממתי. אבל הוא לא לקח, במקום זה הלך והתיישב בפינת העישון בחוץ, יחד עם כל החילונים.
וכשישב כך, בפינת העישון, הבין שהעמידה הזו בצד של הדתיים הייתה כמעט בעל כרחו. כמו שהוא לא מסוגל להגיד 'לא' כשקוראים לו למניין. ודווקא נעם לו, שמשהו מהדת טבוע בו עמוק עמוק, אולי אפילו עמוק כמו אצל אלה, רק בצורה אחרת. והוא הוציא את הכיפה מהכיס והניח על הראש, וכך ישב, כיפה אחת בין הראשים הגלויים, ולקח חלק בשיחה כאילו היה חלק ממנה לאורך כל הזמן.