הבן שלי היה בסוג של דייט, ואני סוג של הדרכתי אותו | ליאור דיין - BShokor

הבלוג של שוקור בדארנה

مدونة شكر بدارنة

שבת | 20/04/2024 |
شكر في درنة
שוקור בדארנה
Home » מאמרים » הבן שלי היה בסוג של דייט, ואני סוג של הדרכתי אותו | ליאור דיין

הבן שלי היה בסוג של דייט, ואני סוג של הדרכתי אותו | ליאור דיין

השבוע הייתי בדייט. יותר נכון, הבן שלי היה בסוג של דייט, ואני סוג של הייתי איתו שם וסוג של הדרכתי אותו. הכל התחיל לפני שבועיים וחצי, כשלקחתי אותו ואת אחותו הקטנה לג׳ימבורי. רוב הזמן הייתי עם הקטנה שדורשת, מפאת גילה הרך, יותר תשומת לב. אבל עדיין, הנוהל בג׳ימבורי זה שאחת לחצי שעה הגדול מגיע ואומר שהכל בסדר. הפעם זה לא קרה. אני שקעתי בבריכת הכדורים יחד עם הקטנה, שצחקה ללא הפסקה, ובאיזשהו שלב שמתי לב שעברה כבר שעה וחצי ולא ראיתי את הגדול אפילו לא פעם אחת.

מיד הרמתי את הקטנה ויצאתי לחיפושים. עברנו קומה־קומה במתקן הג׳ימבורי הסבוך, אבל הילד לא נראה. צעקתי את שמו שוב ושוב, אבל לא נשמע שום קול בחזרה. עליתי לקומה השלישית האחרונה ושם מצאתי אותו משחק בכדור עם ילדה שלא הכרתי. ״איפה היית? אני קורא לך כבר שעה״, אמרתי לו, והוא לקח אותי הצדה וביקש ממני לא להביך אותו ליד הילדה שהכיר.

קוראים לה ליבי, והיא גדולה ממנו בשנה (הוא בן 8, היא בת 9) ו״אתה לא מאמין, אבא״, אמר לי בהתלהבות, ״היא ניצחה אותי 10-9 בכדורגל, היא ממש טובה, ושאלתי אותה אם היא רוצה להיות חברה שלי והיא אמרה שהיא רוצה״. אחר כך הוא שאל אותי אם הוא יוכל לפגוש אותה עוד פעם ושלח אותי לבדוק את האופציה הזו עם אמא שלה, שישבה מחוץ למשחקייה.

למחרת היינו אמורים לטוס לצרפת, אני והילד, ולכן קבענו פגישה לעוד שבועיים. במהלך הטיול שלנו בצרפת שמעתי מהילד כמה וכמה פעמים שהוא מחכה לפגישה עם הכלה המיועדת. כשחזרנו לארץ, הוא אפילו הגיע איתי יום אחד לתוכנית הרדיו שלי ובסיום התוכנית, כששאלתי אותו אם הוא רוצה להגיד משהו למאזינים, הוא התקרב למיקרופון והודיע: ״אני וליבי הולכים להתחתן״.

  • סופו של עידן: המלכה אליזבת מתה בגיל 96

״מה שחשוב״, אמרתי לילד בעודנו נוסעים לפגישה המיוחלת, ״זה להחמיא לה בכל הזדמנות, לתת לה את ההרגשה שהיא חשובה".
״למה? היא יכולה לדעת את זה לבד״.
״לא, לא, זה בדיוק העניין פה, זה לא משנה אם היא יכולה לדעת את זה לבד, מה שהיא רוצה זה לדעת שאתה יודע את זה ומוקיר את זה. אסור לך לעולם לצאת מנקודת הנחה שמשהו הוא מובן ואין צורך להגיד אותו״.
״אוקיי״.
״חשוב גם שתשים לב״, הוספתי, ״שיש שאלות שנשים שואלות והן מלכודת, ואם אתה לא קולט שהן שאלות כאלו שאתה נדרש להשיב עליהן במחמאה, אתה אוכל אותה, זה הסוף שלך, נגמר, יצאת מהמשחק, רד לספסל״.
הילד הסתכל עליי בתמיהה. ״על מה אתה מדבר, אבא?״.
״לא משנה, פשוט תשים לב, נשים זו חיה משוכללת, יותר משוכללת מאיתנו הגברים״.
״מה? אז זה לא פייר״, אמר הילד.
״החיים לא פיירים, זה נכון״.

כשהגענו למקום המפגש, יצאנו מהאוטו וראינו את הילדה ואמא שלה מחכות לנו. אמרתי לילד: ״קדימה, זה הזמן שלך לזרוח״, וצעדנו לכיוונן.
הגענו אליהן, והוא עשה שלום קטן לכיוון הילדה, והילדה עשתה לו שלום קטן בחזרה וזהו, מעבר לזה מילה הם לא החליפו. לא הבנתי מה קורה כאן. כל ההכנה שלי ופתאום ברגע האמת הכל קורס. נכנסתי ללחץ. ״ארד״, אמרתי לילד, ״אולי תשאל את ליבי איך היה לה ביום הראשון בבית הספר?״.

״כן״, הוא אמר, ״באמת חזרנו לבית הספר והיה לי נחמד״.
״לא, לא״, אמרתי בתסכול, ״תשאל אותה, אותה, לא שאלתי אותך. אל תסטה מהקו שדיברנו עליו, תתעניין״.
״היה מאוד נחמד״, אמרה הילדה עוד לפני שהילד שאל אותה.

כבר חשבתי שהנה זה קורה, הקרח מתחיל להישבר ופתאום שמתי לב שהילד בכלל לא בסביבה, הוא רץ לדשא ליד והתחיל להקפיץ את כדור הכדורגל. ״מה הוא עושה?״, חשבתי לעצמי בראש, ״זה המהלך הכי גרוע שאפשר לעשות״. עוד לפני שקראתי לעלם הצעיר להתייצב כאן בחזרה ולהפסיק עם השטויות, הילדה רצה אליו והם התחילו להתמסר.

ישבתי והבטתי עליהם מרחוק. הם פשוט היו הם, שני ילדים שמתמסרים בכדור. זה נראה לי דל מדי. ישר חיפשתי מה אפשר לעשות בפארק שהגענו אליו. גיגלתי את שם הפארק ומצאתי שיש שם מין פינת חי קטנה וחמודה. ״הנה אטרקציה ראויה לדייט״, אמרתי לעצמי והלכתי לכיוון הילד. כשהגעתי אליו, הצעתי לו ולילדה ללכת לראות את החיות. ״הם ממש כאן קרוב״, הוספתי. ״אבא, למה את מציק לנו?״, הילד אמר, ״אתה יכול ללכת?״.

לקחתי את עצמי והתחלתי ללכת חזרה לספסל. בינתיים חשבתי לעצמי כמה שאנחנו המבוגרים התקלקלנו. אנחנו חושבים על מערכות יחסים וזוגיות במונחים של הפקה. כמה שאנחנו צריכים כל הזמן אטרקציות והפעלות. אנחנו פשוט לא יכולים לסבול את הרעיון שנהיה פשוט מה שאנחנו, שני אנשים שמתעניינים זה בזה. אנחנו צריכים מסעדות, סרטים, הופעות, אלכוהול, אפליקציות, ומסבכים את מה שאמור להיות פשוט יחסית. כשהתיישבתי על הספסל, נזכרתי בשאלה שהילד שלי שאל אותי פעם: ״אבא, תגיד, כשפגשת את אמא, השאלה הראשונה ששאלת אותה הייתה מה היא יותר אוהבת – קיץ או חורף?״.

נזכרתי בכל השאלות ששאלתי את אמא שלו כשנפגשנו לראשונה. ״לא״, אמרתי. ״אז מתי שאלת אותה, ביום שהתחתנתם?״, הוא תהה. חשבתי על זה ולא הצלחתי לזכור אם בכלל יצא לי לשאול את אמא שלו את השאלה הזו. כמה חבל. כל כך הרבה שאלות שאלתי אותה ואת השאלה החשובה מכל לא שאלתי. ״אני כבר לא זוכר״, אמרתי לילד, ״אבל אתה צודק, זו השאלה הראשונה שצריך לשאול כשאתה פוגש מישהו״.
ממקום מושבי על הספסל יכולתי לראות את הילד מקפיץ את הכדור ואת חברה שלו מביטה עליו וצוחקת. פתאום הוא סובב אליי את מבטו, קלט שאני מביט בו ונופף לי לשלום. נופפתי לו בחזרה.

Source link

פוסטים קשורים

BShokor.Net

[tell-a-friend id="1" title="לחץ כאן להמליץ לחבר"]