האמן שהיה שם כשמשה סילמן הצית את עצמו, והקים אנדרטה לזכרו - BShokor

הבלוג של שוקור בדארנה

مدونة شكر بدارنة

יום חמישי | 18/04/2024 |
شكر في درنة
שוקור בדארנה
Home » מאמרים » האמן שהיה שם כשמשה סילמן הצית את עצמו, והקים אנדרטה לזכרו

האמן שהיה שם כשמשה סילמן הצית את עצמו, והקים אנדרטה לזכרו



החיים היו אכזריים למשה סילמן. בעשור החמישי לחייו נקלע סילמן למצוקה כלכלית, שרק החריפה עם הזמן: עסקיו קרסו בזה אחר זה, החובות הצטברו, מצבו הבריאותי הידרדר, ופניותיו החוזרות ונשנות למדינה, במטרה לקבל עזרה, לא קיבלו את המענה הראוי. הוא אף איים לפגוע בעצמו, אך איומיו לא הביאו את גורמי הרווחה להתגייס לעזרתו. בקיץ 2011, עם צמיחתה של מחאת האוהלים, הצטרף סילמן לפעילים שקיוו לשינוי אמיתי. המחאה ההיא טלטלה את המדינה ואכן הביאה את הממשלה לנקוט בצעדים, אבל השינוי האמיתי ההוא – השורשי – לא קרה. לא מספיק, לפחות לא עבור סילמן, שכבר לא יכול היה לשאת עליו את עול המציאות המייסרת.

ב-14 ביולי 2012, במהלך הפגנה שהתקיימה לציון שנה למחאת האוהלים, הצית את עצמו סילמן אל מול מצלמות התקשורת כאקט מחאה אחרון, רגע אחרי שחילק מכתב התאבדות ובו מניפסט נוקב כנגד ראש הממשלה ושר האוצר דאז, ביבי נתניהו ויובל שטייניץ. כשהוא סובל מכוויות חמורות, הובהל סילמן לבית החולים, ושבוע לאחר מכן מת מפצעיו.

כעת, כעשור לאחר שסילמן הלך לעולמו, באירוע האמנות "אוהבים אמנות. עושים אמנות" תוצג אנדרטה לזכרו; את האנדרטה יצר האמן אלעד רוזן (42), בוגר בצלאל וזוכה הפרס לציור לאמן צעיר על שם אסנת מוזס, שהציג בתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות רבות בגלריות בארץ. רוזן היה בעצמו פעיל במחאת האוהלים, ונכח גם בהפגנה הבלתי נשכחת ההיא ב-2012; למעשה, הוא עמד במרחק מטרים ספורים מסילמן כשגופו נשרף בלהבות.

הרגשנו גל חום, ואז הסתכלנו אחורה וראינו איש עולה באש

מחאת האוהלים של שנת 2011 נשאה איתה חלום ושאיפות, וגם רוזן עצמו – שהיה פסימי באשר למצב בישראל קודם לכן – התמסר אליה. "הייתי אז בן שלושים וקצת", הוא מספר בשיחה עם mako, "הייתי באיזה ציניות פוליטית וכבר אמרתי 'די, לא מעניין אותי', אבל פתאום הגל הזה תפס אותי והתחלתי להיות פעיל בהפגנות. אפשר לומר שהציניות הפוליטית שלי נסדקה: נכנסתי לזה, ופתאום הרגשתי איזו אופטימיות, וככה הרגישו הרבה אנשים מהדור שלי. הרגשנו שיש אופק, שאפשר לשנות משהו". האופטימיות ההיא סחפה איתה המונים וההפגנות התסיסו את המדינה כולה, אבל עם הזמן המחאה דעכה; שיחת היום הוחלפה בשיחות אחרות.

משה סילמן מפונה לבית החולים (צילום: Yossi Zeliger, flash90)

משה סילמן מפונה לבית החולים | צילום:
Yossi Zeliger, flash90


בקיץ 2012, כאמור, התקיימה בתל אביב הפגנה לציון שנה לאותם אירועים שטלטלו את המדינה, שהתיימרה להשיב את הרוח למפרשים. רוזן הגיע למקום יחד עם זוגתו, המשוררת נעם פרתום. "הייתה מחשבה כזו על לנסות להתחיל מההתחלה", הוא מספר. "הייתה שם אווירה עליזה, היו דוכנים של כל מיני גופים, היו חיוכים, וזה הרגיש כמו מפגש מחזור – פגשנו אנשים שהכרנו ברחובות שנה קודם לכן". אבל התקווה המחודשת נגדעה ברגע אחד של בהלה גדולה. "פתאום הרגשנו גל חום כזה שמגיע מאחורה", נזכר רוזן. "ניצת שם עמוד אש, ממש שני מטר מאיתנו. זה היה ממש קרוב אלינו. רצנו כמה מטרים קדימה, ואנחנו כמובן ישראלים במרחב ציבורי, אז ישר הייתי בטוח שזה פיגוע. אבל אז אתה מסתכל אחורה ואתה רואה שזה לא פיגוע, אלא זה אשכרה בנאדם שנמצא שם בתוך הלהבה הזו".

"אנשים שהיו לידו הצליחו לכבות אותו", מספר רוזן. "התמונה הזו שמישהו נותן לו ארטיק כדי לקרר אותו – אנחנו ראינו את זה מקרוב. זה היה נורא ואיום. זו הייתה סצנה מזעזעת, ובעיקר שוברת לב". בשעות שחלפו מאז ההצתה, ובאמצעות אותו מכתב התאבדות שחילק סילמן להמונים, למד רוזן להכיר את דמותו – ודרכה הבין עוד יותר את נחיצותה של המחאה. "ההפגנות היו בעצם כמו מסיבות כאלה, אבל האווירה העליזה כיסתה על מציאות בלתי אפשרית", אומר רוזן. "מה שקרה לסילמן שם לי מראה מול הפנים. כל החיוכים שהיו שם בהפגנה, מעל פני השטח, הסתירו משהו אפל שנמצא מתחת לפני השטח: את המציאות, שבשביל אנשים מסוימים היא מאוד קשה".

משה סילמן (צילום: סמדר בן-אשר ברקוביץ, CC BY-SA מתוך ויקיפדיה)

משה סילמן | צילום:
סמדר בן-אשר ברקוביץ, CC BY-SA מתוך ויקיפדיה


כשבוע היה מאושפז סילמן עד שמת מפצעיו, כאמור; רוזן ופרתום, יחד עם אקטיביסטים נוספים, החליטו להגיע ללוויה, שכן סילמן היה אדם ערירי, רווק ללא ילדים. "הוא היה לבד בחיים שלו, ורצינו שלפחות ברגע הזה הוא לא יהיה לבד", אומר רוזן. סילמן נקבר באותו קבר בה קבורה אימו, שנחפר מחדש, כמעין חזרה לרחם; מאימו הוא בא ואל אימו הוא שב. היו מי שמותו של סילמן הוביל אותם להגביר הילוך בעיסוקם במחאה החברתית, אבל לומודה כי מותו של סילמן דווקא הרחיק אותו משם. "אני לא רוצה להפוך את עצמי לסיפור בטרגדיה של האיש הזה, אבל המקרה שלו סימל בשבילי את הסוף של האופטימיות", הוא אומר. "היו לי חברים שהמקרה של סילמן גרם להם להעמיק באקטיביזם, אבל אותי זה שיתק. זה זרק אותי החוצה".

באותה תקופה החל רוזן את לימודי התואר השני שלו בבצלאל, כך שבין כה וכה נאלץ להזניח מעט את האקטיביזם ולהשתקע יותר אמנות. אבל המראה המזעזע של גופו העולה באש של סילמן לא עזב אותו. בסופו של דבר שני העולמות שלו, האקטיביזם והאמנות, התערבבו זה בזה – וחודשים ספורים אחרי שהלך סילמן לעולמו, ובמסגרת התואר השני, יצר לו רוזן אנדרטה. אותה אנדרטה הוצגה לראשונה בתערוכת הסיום של התואר ומאז שהתה באחסון; כעת, עשר שנים אחרי ההצתה העצמית של סילמן, האנדרטה מוצגת לראשונה, ומאפשרת להנציח פעם נוספת את האיש שהפך לסמל של המחאה החברתית.

מה הלוז- 23.8- פסטיבלים- אוהבים אמנות עושים אמנות- (צילום: אלעד רוזן, יחסי ציבור)

האנדרטה לזכרו של משה סילמן, כפי שהוצגה בעבר בתערוכת הגמר של רוזן | צילום:
אלעד רוזן, יחסי ציבור


אנדרטת דיקט לזכרו של הקורבן האולטימטיבי

רוזן יציג את האנדרטה, כאמור, במסגרת אירוע האמנות "אוהבים אמנות. עושים אמנות" התל אביבי, באוצרותן של עפרה חרנ"ם וטלי בן-נון, שיתקיים בתמיכת משרד התרבות והספורט. השנה חוגג האירוע עשרים שנות פעילות, ובמסגרתו יוצגו שלל פרויקטים אמנותיים ברחבי שכונת יד אליהו, ובמקביל גם ברחבת סוזן דלל, קריית המלאכה, שכונת שפירא, ביצרון, נווה עופר וחצרות בתי ספר ברחבי העיר. עבודתו של רוזן תוצג בכתובת לה גארדיה 63 ותקבל, אחרי שנים, את המקום הראוי לה במרחב הציבורי. "העבודה קיבלה חיים חדשים כשהעלתי צילום שלה לפייסבוק ב-1 במאי האחרון", מסביר רוזן. "האוצרות נתקלו בפוסט וביקשו שאציג אותה במסגרת האירוע".

האנדרטה שהקים רוזן לסילמן מורכבת משלושה אלמנטים: אריה שואג, השם "משה" כתוב באותיות גדולות, ולהבה. "באותה תקופה השתמשתי הרבה בדימוי הזה של אש, שהגיע מתוך דימויים דתיים שנתקלתי בהם", אומר רוזן, ומתייחס בדבריו בין השאר לאמירה 'האש שלי תוקד עד ביאת המשיח' של רבי נחמן מברסלב. "המשפט הזה תפס אותי", הוא ממשיך, וקושר את הקשר בין המשפט הנ"ל לבין המקרה של סילמן. "בתור אמן אני מיד נמשך לדימויים, והדימוי הזה של אדם שלא יכול יותר, עד כדי כך שהוא עולה באש – עבד עליי. הגרפיות היא הדרך שלי לעבד את הדברים, ואולי גם לעבד אותם החוצה. היה לי חשוב לעבוד עם דימויים שמייצגים גבורה, הירואיות – הלהבה והאריה. לתת את הכבוד לסילמן ולאקט שלו; אפשר לומר שהוא הקורבן האולטימטיבי".

אנדרטה למשה סילמן, עבודה של האמן אלעד רוזן (צילום: עפרה חרנ"ם, יחסי ציבור)

האנדרטה לזכרו של משה סילמן, באירוע "אוהבים אמנות. עושים אמנות" | צילום:
עפרה חרנ"ם, יחסי ציבור


רוזן מגדיר את האנדרטה שלו כ"אנטי-אנדרטה": בשונה מאנדרטאות אחרות, עצומות ומוצקות וכבדות, האנדרטה שהקים לסילמן לא גבוהה במיוחד וקלה במשקלה באופן יחסי. בשונה מאנדרטות אחרות, שמקובעות לאדמה, האנדרטה שהקים לסילמן ניידת, היא יכולה לנוע. "אולי במצב האידאלי שלה להיות מועברת ממקום למקום בארץ ולהזכיר", הוא אומר. 

"אנחנו מכירים אנדרטאות כמשהו מונומנטלי", ממשיך רוזן, "אנחנו עולים אליהן לרגל, והן יותר גדולות מאיתנו; אפשר למשל לחשוב על האנדרטאות הצבאיות בארץ, כמו אנדרטת חטיבת הנגב שליד באר שבע. אנדרטאות הן בדרך כלל איזה מונומנט שאנחנו, האנשים, מתגמדים מולו – אבל האנדרטה הזו למשה סילמן היא אחרת. היא עשויה מדיקט, חומר די מתכלה, ואם היא תעמוד בחוץ במשך כמה חודשים, במיוחד כשיגיע החורף והגשם, היא תתמסמס ותיעלם. יש בזה משהו שמבחינתי הוא הרבה יותר נגיש ואנושי. יש באנדרטה הזו את מה שנקרא, הפתטיות האנושית; בניגוד לאנדרטה קלאסית, היא שברירית ובת חלוף, כמו מי שהיא מבקשת להזכיר". 


אירוע האמנות "אוהבים אמנות. עושים אמנות" יתקיים ב-8-10 בספטמבר

שעות פתיחה: 

ה' 23:00-19:00 | ו' 17:00-10:00 | ש' 21:00-10:00

למפת האירוע>>>


Source link

פוסטים קשורים

BShokor.Net

[tell-a-friend id="1" title="לחץ כאן להמליץ לחבר"]